המשך המלחמה, בדרכים מדיניות
בצאתו מהתייעצות השרים התבטא אתמול בני בגין כי תם סיבוב הקרבות האחרון ברצועת עזה, והדבר הותיר מרירות חמצמצה בקרב מיליון תושבי האזור וישראלים רבים המתגוררים הרחק משם. הממשלה מוצאת עצמה נבוכה, שהנה, שלטון חמאס קבע את מועד פתיחת האש, היקפה ואפילו את שעת סיומה. הפלשתינים ירו נחיל של טילים, ישראל הגיבה באיפוק.
אמנם בנימין נתניהו ואהוד ברק הבטיחו תגובה הולמת במועד מתאים, אבל אין דברים בגו. ישראל תפעל רק בהתחדש הירי ביוזמת חמאס. לרוע המזל, אין ספק שהדבר יקרה.
המתינות הישראלית מובנת למדי. מצרים אינה מעוניינת בחידוש האש, אך נשיאה מוחמד מורסי קיבל על עצמו התחייבויות שעלולות לדרדר את המצב לעימות נרחב, אשר לפי שעה אין איש רוצה בו. סביר להניח כי הפסקת האש שהושגה שלשום היתה מלווה בהבנות עם מצרים, אבל טיבן נותר עלום והנכונות לסמוך עליהן דלילה. ההבלגה הלא-אופיינית של ישראל נובעת גם מהרצון לא לעשות דברים בחופזה כפי שאירע במלחמת לבנון השנייה, שאיש בממשלה לא ידע מה יעדיה.
חמאס מעריך כי בעקבות "האביב הערבי" במצרים, וכחודשיים ושבוע לפני הבחירות לכנסת ה-19, ישראל תירתע או תהסס לצאת למבצע צבאי, על סיבוכיו המדיניים. רק שבעזה רואים צד אחד של המטבע בלבד. שום ממשלה ישראלית לא תוכל להשלים עם סיבוב קרבות נוסף, שיסתיים בצורה דומה. לא בכל ימות השנה, ובוודאי לא בעונת הבחירות.
המתינות הישראלית המאכזבת היתה מתקבלת בהבנה ציבורית אילו היה ברור כי ישראל נערכת היטב לחידוש המלחמה; שהיא מנצלת את מעט הזמן עד לירי הטיל הבא לעבר יישובי עוטף עזה כדי לגייס תמיכה בינלאומית. משרד חוץ מקצועי-דינמי היה נכנס עתה לפעילות קדחתנית בלי שבתות וחגים. בכיריו לא היו מניחים לממשלות ידידותיות (וגם ללא-ידידותיות) ומעמידים אותן על הסכנה במצב שנוצר ועל כוונת חמאס לחדש את האש.
במקום אביגדור ליברמן הייתי מתאם מהלך שטרם נעשה כמותו: ישראל מודיעה לארה"ב ולמדינות האיחוד האירופי כי כל מי שמבקשת לשגר את הנספח הצבאי שלה או קצין מטעמה, תוכל לצרף אותו לכל סיור של צה"ל לאורך גדר המערכת. יניחו לו לצפות במו עיניו מי מפר את הפסקת האש. לא עיתונאים ולא "פעילים" ולא טרדנים, אלא דיפלומט או קצין ברשות ובסמכות מטעם ממשלתו. צעדים כאלה יניחו את התשתית להבנה בינלאומית חלקית להפעלת הכוח הישראלי בעתיד.
נראה לי בבירור כי מכת הנגד הישראלית לחידוש האש מעזה תתבסס על שתי רגליים: מבצע עופרת יצוקה מן האוויר נגד מוסדות השלטון של חמאס בלב עזה, ולא רק מרדף אחרי חוליות מחבלים; וחידוש הסיכול הממוקד כלפי המנהיגים, ולא לפגוע רק באנשי הטרור. אך לכך צריך להגיע מוכנים. ימי הרגיעה המעטים מחייבים את המשך המלחמה בדרכים מדיניות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו