ישראל התחבטה הלילה בעוצמת התגובה להסלמה בדרום. בשונה מהדיונים שלשום, אתמול כבר לא דיברו על "אם" (להגיב) אלא על "איך"; מהי הדרך הטובה ביותר להפסיק את הירי ולהחזיר את ההרתעה מול עזה. השינוי בגישה היה תוצאה ישירה של יום הקרב שעבר אתמול על תושבי הדרום. עשרות הרקטות ששוגרו למרחבי הנגב, ובעיקר המתקפה הממוקדת על שדרות - הסמל של 11 שנות ספיגת קסאמים מתסכלות - שיכנעו גם את אחרוני הספקנים שהמצב מחייב שינוי מיידי. בצה"ל הזהירו שמדיניות הגמגום בתגובה משדרת מסרים שליליים לרצועה, על כך שישראל חוששת מעימות; גם תביעת התושבים (המוצדקת) לפתרון אותתה לממשלה שסבלנות האזרחים בדרום מתערערת, וכדי להרגיעה נדרש שינוי במינון המעשים ביחס לדיבורים, בעיקר על רקע התחושה כי בסבב הלחימה הנוכחי ידו של חמאס בינתיים על העליונה. התוצאה של כל אלה צפויה להיות עליית מדרגה בתגובה הישראלית. מסרים ברוח זו הועברו בצינורות דיפלומטיים לוושינגטון, לבירות אירופה וגם לקהיר, ויימסרו היום לשגרירים הזרים המוצבים בישראל. כרגע עדיין לא מדובר במבצע בנוסח עופרת יצוקה, אבל אם האירועים יימשכו בקצב הנוכחי, ואם לשפוט את הלכי הרוח בצה"ל ואצל חלק משרי הממשלה, אסור להוציא גם את זה מכלל חשבון. עד אז מתכוונת ישראל לנקוט כמה "מדרגות" תגובה, שכל אחת מהן תעלה את רף הפגיעות ברצועה בכלל ובחמאס בפרט. אם האש (הישראלית) תיתקל באש (פלשתינית), יעלה צה"ל למדרגה הבאה; אם האש (הישראלית) תיתקל בהבלגה (פלשתינית), תושג רגיעה. אמש היה בצמרת המדינית ביטחונית מי שקיוו שעצם האיום המפורש ייצר מכניזם שיוביל להפוגה מיידית, אבל גם אם זה יקרה אין מי שמאמין שהשקט יחזיק מעמד לאורך זמן, ולראיה - בחודש האחרון ידע הדרום שלושה סבבי לחימה נפרדים, באינטנסיביות גוברת. כך שבמוקדם או במאוחר, היום או בתוך שבועות, תידרש ישראל להכריע בדילמה שבין הבלגה למבצע נרחב. נתניהו יודע כי הבלגה רעה לו, משום שהיא מציגה את ישראל כתבוסתנית ומעודדת את ארגוני הטרור להגביר את פעילותם, ובעיקר שומטת את הטיעון כי הושגה רגיעה ביטחונית; מנגד, לחימה נרחבת תייצר מן הסתם ביקורת על כך שראש הממשלה מבקש להסיט את האג'נדה של הבחירות מכלכלה לביטחון, וכדרכן של פעולות כאלה היא גם עלולה להסתבך ולהסתיים באופן שונה מהמתוכנן. על כן תבקש ישראל לאיים, במילים ובמעשים, להעלות את רף התגובה, אבל להישמר בעת הזאת משבירה מוחלטת של הכלים והכללים. מדיניות דומה נוקט צה"ל בצפון, שם נגדעו אתמול כמה שבועות של ספיגה אילמת בתגובה מדודה. נקודתית, לא מדובר באירוע דרמטי, וספק אם מישהו בסוריה התכוון שהמרגמות שנורו ינחתו בשטח ישראל. ועדיין, על רצף הנקודות שמתחברות לכדי קו ארוך ומדאיג בצפון, לא היה אפשר להתעלם מהחשיבות הסימבולית שהיתה לדברים: לראשונה מאז מלחמת יום הכיפורים ירתה ישראל מרמת הגולן לשטח סוריה. ספק אם יימצא מהמר אחד בישראל שישים את כספו על כך שהירי אתמול היה האחרון בגולן. סביר יותר שגם שם - כמו בסיני, כמו בעזה - נראה הסלמה מדורגת, ודילמה ישראלית גוברת. כרגע אין לאף אחד כאן כוונה להיגרר ללחימה בצפון, גם כי אין אויב מוגדר להילחם בו ובעיקר מחשש לתת לאסד תירוץ לשלב כוחות נגד אויב חיצוני. אבל העבודות האינטנסיביות להקמת הגדר החדשה בגבול ולהשלמת פערי המיקוש והמיגון (וכך גם הקריאה אתמול לתושבי רמת הגולן להצטייד במה שדרוש לצורכי התמגנות וכוננות אישית) מעידות מה חושבים בצה"ל על הצפוי לגיזרה הזאת בעתיד. בין שתי החזיתות, מציב הצפון אתגר אסטרטגי ומורכב בהרבה, אבל כזה שלא דורש כרגע פתרון מיידי. הדרום, לעומתו, בוער בצבע אדום, שמקרב את ישראל לקבלת החלטה.
