ילד חוץ, אייקון ישראלי

למרות שמספרם של ילדי החוץ היה גדול יותר מזה של ילדי הפנים, חשו עצמם ילדי החוץ כמיעוט. הוא היה אחד מהם. כמו דן בן אמוץ. כמו שמעון פרס. כולם נולדו בהפרש של חודשים מעטים זה מזה, באותה שנה, במזרח אירופה או במערבה, הגיעו ארצה לפני קום המדינה וליוו את הקמתה כאנשים צעירים, כשהם יוצאים מגדרם כדי להיות ישראלים אמיתיים. משה תהילימזוגר החליף את שמו למשה פרס, ואז למשה שעוני, ובסוף לדן בן אמוץ. שמעון פרסקי החליף את שמו לשמעון בן אמוץ, ואחר כך לשמעון פרס. הלמוט אוסטרמן החליף את שמו ליוסף אוסטרמן, ואחר כך לאריאל אוסטרמן, ובסוף לאורי אבנרי.

פרס היה טכנוקרט שהפך לאיש חזון וגדל בתוך הממסד. בן אמוץ המציא את הסלנג העברי וחי כאיש בוהמה לצד הממסד, ואילו אורי אבנרי נשאר בחוץ. נועז, חצוף, בוטה, מתירן ומשכיל, אשר כמו שני בני גילו למד הכל בעצמו.

הרצון הטבעי להגדיר אדם במשפט אחד נתקל באורי אבנרי. קשה מאוד לעשות זאת. עבורי הוא יהיה תמיד האיש שקורא לבן־גוריון להתפטר בעמוד השער של "העולם הזה", ומציג בחורות עירומות באחד מן העמודים באמצע. ביום שבו יצא העיתון, היינו יוצאים מבית הספר ע"ש אחד העם (שבו גם הוא למד שנות דור לפנינו) והולכים לקיוסק מסוים ברחוב בלפור, שבו היו לאחד מאיתנו קשרים טובים במיוחד. חיפשנו את התמונות המפולפלות, ועם המזל שלנו, היה זה אחד העמודים הדבוקים. לצורך זה הצטיידנו במספריים, קיבלנו רשות לחתוך את העמוד בתחתיתו, כדי להפרידו מזולתו, ויכולנו להתבונן ביפהפיות שלא התביישו מאיתנו.

"העולם הזה" היה עיתון שלא נכנס לביתנו, אפילו לא בטעות. לכן נדהמנו כולנו כאשר יום אחד חזר סבא מבית הכנסת, ותחת זרועו היה הגיליון החדש של "העולם הזה". חששנו שמשהו רע קרה לסבא, ושאלנו אותו מה פתאום הביא הביתה את הרפש הנורא הזה. הוא אמר כי נבהל מכותרת עמוד השער, וכי מדובר בהתפטרות נוספת של בן־גוריון. כשביקשנו לראות את השער, הבנו כי מדובר ב"בן־גוריון התפטר!" וכי זו רק המלצתו החמה של אבנרי. מייד נשלח העיתון לפח, ורק לאחר ששוגרתי לישון באופן רשמי, הצלחתי לחלצו משם.

עבור ילד שהעריץ את ראש ממשלתו, היה אבנרי סוג של פרחח אם לא אויב העם, שלא העריך את מה שעשה עבורנו אבי האומה, ואשר לא הציע שום דבר רציני כתחליף לדרכו. קראתי את "בשדות פלשת" שלו, ואהבתי את הספר, ואף על פי כן כאשר נכנס לכנסת מתוך התרסה על חוק לשון הרע, אשר חוקק לצורך טיפול נאות בעיתונו, נראה היה לי הדבר כאיזו בדיחה פרטית של נהנתן חצוף, הקורא לבטל את חוק השבות, שנראה בעיניי מקודש לא פחות מהכרזת העצמאות.

אני מודה שיש בכך משהו ילדותי, אבל הרושם שהותיר אבנרי בנער שהייתי אני, נותר בי כל השנים. מצד אחד למדתי להעריך את האיש שהחל את דרכו כאיש התעמולה של הצ"ח הרוויזיוניסטית, ואשר עבר דרך ההגנה והפלמ"ח אל רעיון המרחב העברי והכנעניות. הוא היה בין הראשונים שהעלו מחדש את פתרון שתי המדינות לאחר מלחמת ששת הימים, ולחם למען זכויות אדם ללא חת, ומאוחר יותר מצאתי עצמי לצידו במאבקים ציבוריים חשובים; מצד שני קשה היה לי להזדהות עם רבות מעמדותיו. לכאורה, היינו באותו צד של המפה, ולמעשה לא נפגשנו מעולם לשיחה בארבע עיניים או אפילו בעיניים רבות יותר.

איש לא ייקח ממנו את החותם שהותיר כעיתונאי לוחם שהקים דורות של עיתונאים, וכמי שלא ויתר מעולם על חזון השלום במזרח התיכון, ועל הצורך בהשתלבותה של ישראל באזור. איש לא ייקח ממנו את השפעתו כפרלמנטר במשך עשר שנים ואת דבקותו במטרה עד ימיו האחרונים. הוא יישאר אייקון ישראלי חשוב ומיוחד.