ערכים אינם מותרות

מדי פעם עולה טענה נגד מפקדי צה״ל כי הם נמנעים מצעדים צבאיים מסוימים, לדבריהם בשל סיבות ערכיות, או משום הסתירה בין המעשה לבין "רוח צה"ל". כך, למשל, אחת הטענות נגד אלוף יאיר גולן היא שהוא אמר שלא נכון לרוקן מחסנית על ילדה בת 12. הטענה היא שמילים יפות אלה וההסתמכות על "ערכים" הן תירוץ לאי־עשייה, כיסוי לאי־רצון להיכנס לעימות והיסוס להשתמש בכוח, בניגוד למה שצבא אמור לעשות. לאחרונה נכתב בעיתון זה שהדבר מעיד על "הכרת אשמה והיעדר אמונה בצדקת הדרך", וזאת בעקבות האיפוק של צה"ל לטרור העפיפונים, אך תוך התעלמות מכך שאותם כוחות הרגו 50 אנשי חמאס ופצעו 2,000 איש ביום אחד, לשם ביצוע משימתם.

ייחודו של הצבא כארגון נובע מכך שבמבצעים נגד אויב צריך כל חייל להיות נכון להרוג ולהיהרג - כי עוד לא נמצאה הדרך לנצח במלחמות ללא נכונות זאת. לכן, צבא הוא מערכת אלימה בטבעה, ולכאורה אין גבולות כלשהם המגבילים אותו באלימותו, שהרי מן הצד השני עומד אויב, אלים גם הוא, וללא רחם.

אלא שהאנושות לא קיבלה זאת, וחברות אנושיות הסכימו על מגבלות הדדיות בעת שימוש בכוח. כבר תורת ישראל מתווה איסורים של ממש במהלכה של מלחמה, אולי לראשונה בהיסטוריה הכתובה, ואחד מהם קשה ביותר, ככתוב: "כי תצור אל עיר ימים רבים... לא תשחית את עצה... כי ממנו תאכלו, אותו לא תכרות..." קרי, יש גבול להרס המותר לתכלית המלחמה, ואין לפגוע בעצי מאכל, גם אם הם נצרכים לביצוע המצור. במאה ה־20, על סמך לקחי מלחמות רבות, נחתמו הסכמי ז'נבה המהווים את הבסיס למשפט הבינלאומי בתחום דיני המלחמה. יש גם מדינות שקיבלו על עצמן מגבלות באופן חד־צדדי.

מאמצי התיחום של השימוש בכוח נובעים מהרצון לשמר מידה של אנושיות גם בלחימה, ומההבנה שלא רצוי שהמוסר ילך לאיבוד כמרכיב משפיע על התנהגות הצבא. אלא שמתברר שיש לכך גם תכלית מקצועית. ההיסטוריה לימדה שצבאות שלא הקפידו על ערכים, על הגבלת האכזריות וההרס - הפכו למעין מיליציות חסרות משמעת ועכבות, שהרסו כל אשר נקרה בדרכן, אנסו, שדדו, הרגו. הצבאות המודרניים הבינו שחייבים לשים מגבלות על החיילים, שאם לא כן יאבדו מפקדיהם כל שליטה עליהם. כך הפכו חוקי המלחמה לעניין שקידומו ושמירתו אינו נובע רק מעקרונות מוסריים, אלא גם כלי הכרחי לשמירת המשמעת בצבא, בעיקר בעת הלחימה.

צה"ל שם דגש רב על התחום הערכי, ולכן אף על פי שהוא מתחכך באזרחים בשגרה כבלחימה, הוא משמש דוגמה לכך שאפשר להילחם בתוך סביבה אזרחית בלי לאבד צלם אנוש ואת המשמעת המבצעית. בצה"ל, שרובו מגויסי חובה, צעירים חסרי ניסיון ואולי גם עם פחות מעצורים, כנובע מגילם, צריך להדגיש את המגבלות ההכרחיות הללו אף יותר מאשר בצבא מתנדבים - שרובו חיילים מבוגרים. לכן ברור מדוע אין לפגוע בערכי צה"ל, לכאורה בשם היעילות הצבאית, וזאת - הן כדי להיות מוסרי, הן כדי לשמור את המסגרת הצבאית, והן כדי לאפשר לישראל לעמוד מול דעת הקהל בעולם. טוב שמפקדי הצבא מקפידים על ערכים אלה, תוך כדי ביצוע משימותיהם.

אין זה אומר שאי אפשר לבקר את צה"ל באשר לנכונותו לשימוש בכוח בעת לחימה. שהרי היכן בדיוק עובר הקו של המותר והאסור מבחינה מוסרית, לעומת צו ביצוע המשימה שעליו אין להתפשר - אינה שאלה פשוטה. אך בה בעת בשום פנים ואופן אין לתפוס אמירות ערכיות כבריחה מאחריות או כחוסר נכונות להשתמש בכוח כשצריך. ובכל מקרה, נכון להפריד דיון ענייני זה מעצם הקביעה, הנכונה לדעתי, שיש ערכים אנושיים ומשפטיים שצריכים להנחות את התנהגות הצבא בלחימה, ערכים שצריך לשמר, כי רבה חשיבותם, ועבור "צבא חובה" עוד יותר.