כמי שעקב עשרות בשנים אחרי פועלו הפורה של שמעון פרס לחיזוק ביטחונה של ישראל, ויודע כי מעשיו היו באיכות גבוהה גם בנושאים שעוררו מחלוקת והתנגדות, איני מבין כיצד מרשים לעצמם פוליטיקאים בעלי אינטרסים אישיים ומפלגתיים לעודד אותו לחזור לזירה הפוליטית ולרוץ בראש המחנה האופוזיציוני. הם יבזוהו לשווא; יניחו לו לשוטט כמשולח בחוצות בסיומם של חיים הראויים להוקרה; ויודעים כי נוהגים בו כך רק כדי לחרוש על גבו ולרשתו מייד לאחר סגירת הקלפיות. אם מדובר ברצון לשובב את רוחו - אהלן וסהלן, בבקשה. אבל אם עסקני המרכז חותרים להפוך אותו לשכפ"ץ שלהם - יש לבולמם. יתרה מזאת, הוא גם אינו יכול "לספק את הסחורה" שהם מייחלים לה כל כך. כל בוחר יודע היטב כי בהטילו לקלפי את הפתק הנושא את שמו של פרס, הוא מצביע למי שניצב במקום השני ברשימתו. אין בלקסיקון הפוליטי מועמד בן 89 ועוד מחצית השנה לראשות הממשלה. איני רוצה לראות בבושת הפנים הכרוכה בהצבתו בראש הרשימה, אבל אם כך ייעשה, יתברר ליוזמים שהתוצאה תהיה פיאסקו אחד גדול. הוא לא יקבל את הקולות. הם יישחקו עד ינואר עד דק. זו בדיחה הזויה, והיא אינה יחידה ביריד של ערב הבחירות. אהוד אולמרט ממתין למצלמה ולמילה אוהדת מברק אובאמה? שיסייע לו נגד בנימין נתניהו? איני מוציא מכלל אפשרות שאובאמה-2 ירצה להחליש את ראש הממשלה, אשר נתפס בעיניו כמי שתמך ביריבו מיט רומני. אך אמריקה, שמיומנת בהתערבות במערכות בחירות של מדינות ידידות, לא תעלה על רכבת שהקרון הפוליטי המוביל אותה עושה את ימיו על ספסל הנאשמים. האמריקנים מומחים בחתירות עדינות. סילבן שלום כבר טיפס בהצלחה בסולם הפוליטי ליד יצחק מודעי כאשר עלה רעיון הערבויות האמריקניות לקליטת העלייה מבריה"מ. הממשל הרפובליקני הסכים, אך לא הותיר ספק כי שי כזה יעניק רק לממשלה בראשות יצחק רבין ולא ליריבו מהליכוד יצחק שמיר. כך אירע הדבר כמה וכמה פעמים, ואם יחזור על כך אובאמה עתה בעניין החשוב לישראל, הוא יעשה כן בעדינות כואבת ולא בברוטליות פוליטית. במפתיע, הליכוד לא מתנגד שאולמרט יגיח לזירה. הדבר ידוע לי כעובדה. לא רק מפני שיטיחו בו את השחיתות המצטברת הרשומה על שמו, אלא מפני שנוח יותר להתמודד עימו על משמעותו של אבו מאזן בחיינו מאשר להתקוטט עם שלי יחימוביץ' בעניינים כלכליים-חברתיים. מערכת הבחירות של ינואר 2013 מתאפיינת בשורה של אנומליות כאלה. פרס, אולמרט ומה שנראה כקוריוז - הדחתו של אורי שגיא מההתמודדות בפריימריז של העבודה בגלל טיעון על הטרדה מינית, שאירעה לפני 39 שנים ושמה של המתלוננת אינו ידוע לו. יש בכל האנומליות האלה משהו המזכיר קרקס, ופרשת שגיא מוסיפה לו צבע, אך מותירה מחלוקות מוסריות וערכיות בלתי פתורות החוצות מחנות של אישי ציבור ופעילות פמיניסטיות גם יחד.
