לא חשבנו על פרס נובל

במאמר שפורסם כאן אתמול, לציון רבע מאה להסכם אוסלו ("הסכם אוסלו יצר תשתית למאבק בישראל"), כתב פרופ' אייל זיסר, כי ההסכם העמיד את ישראל בפני אתגרים מדיניים וביטחוניים בלתי פוסקים. יש בכך לא מעט אמת. בעיקר, משום שהיו מי שמנעו את הפיכת הסכם הביניים - שאמור היה לפנות מקומו להסדר קבע עד 4 במאי 1999 - להסכם שלום.

הייתי מצפה להשוות את האתגרים הללו למצב, שבו אין כל הסכם בין ישראל והפלשתינים, וכתוצאה מכך גם אין הסכם שלום עם ירדן. ההנחה המובלעת באי ההשוואה הזאת היא, שהפלשתינים היו מוכנים לעוד 25 שנה של אלימות, ברמה שישראל יכולה הייתה להכיל, כפי שהכילה את האינתיפדה הראשונה. אני רחוק מלהאמין בכך, וזאת, עוד מבלי להתייחס להיבט הדמוגרפי של הסכסוך.

אך הייתה במאמר הערה משונה יותר. זיסר מתייחס למקורבים אנונימיים של פרס שהעידו (היכן? מתי?) כי הבחירה באוסלו דווקא, נעשתה כדי "לקדם את סיכוייו של פרס לזכות בפרס נובל לשלום המוענק בבירה הנורבגית".

חשוב לספר את הסיפור האמיתי. תהליך אוסלו החל ב-29 באפריל, 1992, כאשר טארייה לארסן, ראש מכון המחקר של האיגודים המקצועיים הנורבגיים ("פאפו"), ביקש לפגוש אותי בתל-אביב. הוא סיפר על הרקע שלו ועל כך שהסכסוך הישראלי־פלשתיני מרתק אותו. הוא אמר, שאם בעקבות הבחירות הקרובות (חודשיים לאחר מכן) תנצח מפלגת העבודה, ויהיה לי תפקיד הקשור בתהליך המדיני, יציע להעמיד לרשותי את המכון שלו כמקום לערוץ חשאי, אם ארצה בכך.

הודיתי לו על ההצעה המפתיעה ואמרתי, שלנוכח הקיפאון בשיחות בוושינגטון בין המשלחת הירדנית-פלשתינית לבין המשלחת הישראלית, אני משוכנע שיהיה צורך בערוץ שיתקיים מאחורי הקלעים, שבו ניתן יהיה לפתור את הנושאים הנמצאים במחלוקת, או, לפחות חלק מהם. עם זאת, לא התחייבתי לאוסלו. קבענו פגישה נוספת שבועיים אח"כ, שבה השתתף ידידי ד"ר יאיר הירשפלד, ואילו לארסן הזמין אליה את פייסל חוסייני.

לאחר הבחירות התמניתי לסגן שר החוץ. בדקתי שתי אפשרויות אחרות לקיומו של הערוץ החשאי. האחת הייתה וושינגטון והשנייה - לונדון. רק לאחר שהתברר לי ששתיהן בעייתיות מאד, חזרתי לאפשרות הנורבגית, שהייתה, בדיעבד, אופטימלית מבחינתנו. העובדה, שהתגלתה לי רק כחודשיים לאחר שנכנסתי לתפקידי - שרבין מנע מפרס לעסוק בערוצים הדו-צדדיים בין ישראל וירדן-פלשתין, ובין ישראל וסוריה - גרמה לי לא לספר על הערוץ הנורבגי לפרס, לפני שאדע אם הוא עשוי להוליד הסכם; משום שפרס לא היה יכול להסתיר מרבין מהלך הסותר את הנחייתו, ורבין לא היה מאפשר לו להוביל מהלך כזה.

אז לא. הייתה זו אוסלו שהציעה את עצמה, ופרס נובל לא היה בקצה מחשבתי כשנעניתי לכך.