יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך

שוב עולה ובוקעת מעומקי המקלדת נעימת הנהי, המוּכרת לעייפה. לא ייאמן שמחיצת בד נמתחה במלון, ומאפשרת הפרדה זמנית בין נשים לבין גברים. "בושה וחרפה", זועקת כותרת אחרת, משום שאתר הראפטינג מתאים את עצמו כמה ימים בשנה, במרחב הציבורי והפרטי שלו, לדרישות צניעות של קהל מבלים חרדי.

משהו מדאיג עובר על החברה הישראלית. כדי להסוות את הקִטלוג הבין־עדתי והבין־דתי, את נימי הגזענות הרוטטים, פולטת מכבסת המילים הגדרות, הפושטות ולובשות צורה, כשמאחוריהן דמגוגיה צרופה. רוב מהומה על לא מאומה, שמאחוריה חוגים קולניים ומתלוננים סדרתיים, השואבים עידוד וגם ממון מגופים ואישים אינטרסנטיים. גם להדרה וגם להדתה, ושאר ההגדרות, יש אבא ויש אמא - ואלה מתמחים בריטואל שיסודותיו התנשאות והפחדה.

כבר למדנו לדעת שנגד בני מיעוטים לא כדאי להתבטא. מוטב גם לא נגד אתיופים. זה לא נראה טוב. מי שינסה לצייץ נגד הקהילה הלהט"בית - גם אם זו תחסום צמתים ורחובות - יחטוף על הראש. אז מה נשאר לנו? חרדים ודתיים. הם עדיין לא למדו להגן על שמם הטוב ולנהל קרבות תדמית. בהם אפשר להלום, בעקרונותיהם אפשר לזלזל. גם אם וכאשר ינסו להגיב, יש להעריך שהמערכה הוכרעה נגדם עוד בטרם החלה.

תקשורת בריאה היתה אמורה להסיר את המסיכות ולחשוף את תרגילי ההפחדה ואת מפת האינטרסים. כך בנושא סגירת בתי עסק בתשעה באב, וכך בנושא המסחר בשבת, ובעניין ה"השתלטות הדתית" על צה"ל ואירועים הקשורים בתרבות הפנאי והבילוי של החרדים, המחייבים לדידם הפרדה מגדרית, או הגדרות יהודיות שחדרו, רחמנא ליצלן, לתוך ספרי לימוד, ועוד ועוד דוגמאות.

ואולם אלה הם הסיפורים שהתקשורת אוהבת. מישהו צילם מחיצת בד, וזאת כבר "נפרסה ומכסה את כל המלון". סנסציה מדומה וחסרת פרופורציה. זהו חלק ממאבק מתוזמן, שבמסגרתו מחליטים על מה לחולל מהומות, כדי שאחר כך יהיה אפשר להקצין ולהפחיד ולעורר פחד וצעקה ולהתלונן על קיפוח ועל הדתה. נדמה כאילו פרשיות ושערוריות, זעם וזעזוע ועימותים עושים טוב למישהו. בעיניי לפחות, מדובר במיעוט קטן וצעקני, שאינו מבטא באמת את דעת החברה.

אינני חרדית, ואני רחוקה מעולמם. אבל גם להם יש זכויות. להבדיל מהדרת נשים ממוסדת, שיש להיאבק נגדה, מותר לפרקים להתחשב במי שדורש הפרדה בים או בבריכה, וגם במי שמבקש לשמור על גדרי צניעות במקומות הבודדים שהם מרשים לעצמם להיאסף או לבלות בהם בתקופת "בין הזמנים". לא חייבים לרמוס ברגל גסה ומתנשאת ולשלול על הסף כל דרישה. הזכות לקטר נשמרת תמיד ולכולם, ובכל זאת קצת התחשבות בזולת וקורטוב של כבוד הדדי מעולם לא הזיקו לאיש.

הכותבת היא יו"ר תנועת האישה הדתית־לאומית - "אמונה"

העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!