עזה: הישראלים לא מבינים מוסלמים

מהסיור בשומרון שערך לי בועז העצני, יש רושם אחד שאני מתקשה לשכוח. "תסתכלי", הוא הצביע על שדרת החנויות כשנסענו ברחוב מרכזי בכפר ערבי, "שימי לב לשלטים, המילה 'אנדלוס' חוזרת בהם; הם מתגעגעים לספרד ומתכוונים לחזור גם לשם. מבחינתם ספרד נגזלה מהם בדיוק כמו פלשתין".

העובדה שספרד התקיימה לפני הכיבוש המוסלמי ואחריו לא משנה את התפיסה הזאת - ספרד שלהם על פי חוקי אללה; עובדה שהיו שם ונאלצו ללכת. נגעת - לא נסעת. יש מוסלמים הקוראים למימוש זכות השיבה לספרד, ויש מוסלמים הרואים בעצמם פליטים של ספרד, ואת הספרדים ככובשים.

הפליטות המוסלמית היא רעיון שונה לחלוטין מתפיסת הפליטות המערבית. המוסלמי יכול להיות פליט גם אם הוא, אביו וסבתו לא נפלטו משום מדינה. הוא גם יכול להיות פליט של מדינה שכבש בכוח ואז סולק ממנה. מדובר בפליטות מטאפיזית ומתוקף כך מדובר למעשה בפליט נצחי. אם לא יכבוש או יכבוש מחדש את מה שאללה נתן לו (כלומר: העולם כולו), הוא כופר בחובתו הדתית.

הפליטות המטאפיזית מתאפשרת על ידי שילוב בין שני עקרונות בסיסיים - עקרון ה"צומוד", כלומר הדבקות באדמה, לצד עקרון הזמן הבלתי לינארי. בעוד התרבות המערבית מקדשת את ההווה ואת התמורה המיידית, הזמן המוסלמי נמתח על ציר אחר, שבו להווה חשיבות מועטה ולגמרי משנית. המוסלמי המאמין בז לתרבות האינסטנט של האדם המערבי ולאי העמידות שלו מול תלאות או סבל. הסבל בעזה, למשל, נתפס כמס שיש לשלם, והסובלים עצמם הם חוליה בשרשרת חשובה, הגדולה מסכום חלקיה.

הסבב הנוכחי של ישראל מול עזה הציף (שוב) את חוסר ההבנה העמוק של התיאולוגיה המוסלמית בעיני הישראלים. ההיבריס המטופש חולק הפעם שווה בשווה בין שני המחנות: השמאל שבוי עדיין - כנראה לנצח - בקונספציה הרומנטית שהערבי הגנרי מעזה אינו אלא קורבן מיואש העומד מול פנסֶיה של משאית הציונות הדורסנית כשבידיו רק רוגטקה. מובן שהמציאות הפוכה, כי הדלק שמבעיר את עפיפוני התבערה אינו ייאוש, אלא הרגש ההפוך - התקווה לכבוש את כל האדמה מצפון ועד דרום.

גם הימין שקורא לממשלה להגיע לפתרון של "זבנג וגמרנו", ולמוטט את שלטון חמאס, נגוע בהתנשאות שתוצאתה זלזול באויב; כוחות הביטחון יכולים למוטט את חמאס, השאלה היא מה יגיע במקומו. הדעת נותנת שלא תקום הנהגה חדשה בעד שוויון מגדרי וזכויות להט"בים. התסריט היותר מציאותי הוא שבהיעדר שלטון ריכוזי, יקומו המוני קבוצות שיבעירו את הגבול בעד כל סכום סמלי מצד הפריץ האיראני.

גם אם ישראל תיאלץ לחזור לרצועה, ואף אם תמצא עצמה כובשת אותה מחדש, יש לומר ביושר שכל, פעולה מהסוג הזה אינה אלא קוסמטית בלבד. הערבי העזתי יירתע מהמקל הימני, גם אם יכאב לו מאוד. הוא גם לא עומד להתרצות בזכות הגזר שמציע לו השמאל, נדיב ככל שיהיה. המחשבה שנתניהו אשם או הכיבוש אשם היא מחשבה מגלומנית ונרקיסיסטית - מי שנושא על עצמו את מלוא האשמה, מניח מראש שהוא כל יכול.

אלא שעבור הערבי העזתי מדובר במשחק סכום אפס - הם או אנחנו. וכשאלה גבולות המשחק, מה שנותר לישראל הוא לנהל את הסכסוך. האפשרות לפתור אותו, פשוט לא נמצאת על השולחן.