בלי 50 גוונים של אפור

יו"ר הליכוד ויו"ר ישראל ביתנו כיוונו את שעון המעורר שלהם לאתמול ב-20:00 והעירו ברעש גדול את מערכת הבחירות הרדומה. פתאום ההפתעה. אפשר לקרוא לה "הפתעה דו-קוטבית". פתאום יש איחוד. פתאום יש נושא. יש על מה ללכת לבחירות. לא רק סדר יום ביטחוני, לא רק סדר יום כלכלי-חברתי, אלא דיכוטומיה אידיאולוגית מובהקת חובקת עולמות תוכן.

מאחורי הפרגוד בבחירות ב-22 בינואר יהיו, כרגיל, לא מעט פתקים. אבל הפעם, בשורה התחתונה, יהיו רק שניים: ימין ושמאל. שחור ולבן. תזה ואנטי-תזה. בעיני המתבונן אפשר לומר אפילו "טוב" ו"רע".

הבחירות האלה עשויות לסמן, אולי, את סופה של תופעה שעושה נזק ליכולת למשול במדינת ישראל. לתופעה הזו קוראים "50 גוונים של אפור". משום שבשורה ארוכה של נושאים קשה, או אפילו בלתי אפשרי, למצוא הבדלים מובהקים בין מפלגות שונות.

המהלך שהחל אמש עשוי או עלול (גם זה בעיני המתבונן) למחוק מהמפה הפוליטית את המפלגות הקטנות, אותן התארגנויות פוליטיות שבסופו של דבר גורמות ללא מעט אזרחים "לבזבז" את קולם ומונעות מהם השפעה אמיתית על המפה הפוליטית והחוקית כאן.

אז מי מרוויח ומי מפסיד מהמהלך המפתיע? ראשית, בכל הפתעה תמיד כדאי להיות המפתיע ולא המופתע, כך שמבחינה זו אין ספק שבנימין נתניהו ואביגדור ליברמן הם המנצחים.

למעשה, אם הליכוד וישראל ביתנו משיגות בבחירות הקרובות 45-40 מנדטים, הן יוצרות גוש חוסם שמאפשר להן להרכיב ממשלה בקלות יחסית.

זאת ועוד, התלות במפלגות החרדיות כמעט נעלמת, וכך, למשל, ש"ס מאבדת את מקומה כממליכת מלכים. מפלגות המרכז והשמאל, שנמצאות בצד המופתע, נמצאות בבעיה, לפחות כרגע.

רק מהלך של איחוד רחב במרכז ובשמאל יכול להיות אלטרנטיבה למפץ הימני מאמש, וכרגע קשה לדמיין כזה.

שלי יחימוביץ', יאיר לפיד, אהוד ברק, זהבה גלאון, שאול מופז, ואולי גם ציפי לבני ואהוד אולמרט, ניצבים לפני מבחן מנהיגות ו"מבחן אגו" לא קטן.

אם מהלך כזה אכן יתממש, והמרכז והשמאל יעשו מפץ נוסף, ישראל תחזור ל"עידן הגושים", כמו לפני כמה עשורים, כאשר כל גוש מסוגל להרכיב קואליציה.

האם בעתיד המפה הפוליטית בישראל תיראה כמו בארה"ב או באנגליה? עדיין מוקדם לקבוע.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו