אנגלופילים? סתם תיירים של כדורגל

התרגלנו כבר שהצלחתה של נבחרת אנגליה בטורניר כדורגל בינלאומי מקבלת תוספים של חבילה מאובזרת ברעשי רקע בלתי נגמרים על הרומנטיות הלוזרית שמלווה את הנבחרת לדורותיה, ושהפעם, כן בוודאי הפעם(!), תסתיים בגאולה. פרנץ קפקא כתב עבורם את המשפט: "יש תקווה, אבל לא בשבילנו".

אבל המירוץ הסיזיפי אחר תואר והכרה הוא עניין של האנגלים - לכל עם נראטיב אובססיבי משלו - והאהדה הישראלית ההמונית לנבחרת שלושת האריות, שמתלווה לכך היא טרמפיסטית ואופורטוניסטית עם הצלחה מובטחת. אם הנבחרת תנצח, הם חלק מהניצחון וידקלמו מגוגל את ההרכב של ווסט ברומיץ' אלביון בעונת העלייה שלה לפרמייר ליג; אם תיכשל (והיא תיכשל), הם חלק מהרומנטיקה הכואבת. מצב של ווין־ווין עם נבחרת של לוז־לוז.

לא נכחיש: הכדורגל האנגלי השפיע תרבותית על אוהדי כדורגל ישראלים רבים, תולדה של ערוץ טלוויזיה אחד ואינדוקטרינציה דרך העיתונות של שנות ה־80. אבי כהן ז"ל, רוני רוזנטל, משה גריאני ודוד פיזנטי הגיעו לירח לפני שאנחנו הגענו לגיל 21 ולפני חלוץ החלל הישראלי עומרי כספי. החיבה לאי הבריטי ולכדורגל שלו עברה בירושה, יחד עם האהדה התרבותית.

סיבה מרכזית להזדהות הזו מקורה במחסור בנרטיב מקומי (אהלן חיים רביבו, עמוס לוזון וערן זהבי), אבל הישראלים התאהבו בהתאהבות. העובדה שהיו עדים לתהליך הספורטיבי והתרבותי הזה לא הופכת אותם לאוהדים אלא לסתם טרמפיסטים של סיפור טוב. נדמה שהגיע הזמן לברקזיט של אהדה.

אם נבחרת אנגליה היתה עושה טיולי בר מצווה, תור של אוהדים ישראלים היה בוודאי נעמד מחוץ למלון שלה ברוסיה על מנת ששוער הנבחרת ג'ורדן פיקפורד ישים את הכפפות הקדושות שלו על ראשי הטרמפיסטים הצעירים ויעשה להם "מי שברך". הנה כי כן, נבחרת אנגליה הפכה עבור ישראלים רבים למקבילה הלאומית למועדון הכדורגל של ברצלונה. כולם היו שם כשגאסקוין בכה, כשסאות'גייט החמיץ, כשג'ורג' בסט השתכר, כשדיוויד בקהאם הורחק וכשהמלכה אליזבת' טינפה על דיאנה זצ"ל.

כולם היו שם כשגאזה בכה. אוהדים? סתם טרמפיסטים // צילום: אי.פי

אבל נדמה שהגיע הזמן לאמת הלא נעימה: אם אתם לא אבי מלר, דוד פיזנטי או אחרים שהרוויחו את אהדתם דרך עבודה ומגורים באי הבריטי, אתם סוג של לימור לבנת ומירי רגב שרצות לפודיום לגרוף תמונת ניצחון. או סתם תיירי כדורגל. וזה בסדר. אבל כל הפוזה האנגלופילית הזו, עם ה"קום און אינגלנד" במבטא של קיבוצניקים, נראית ומרגישה מזויפת ומסורבלת כמו באזיל פולטי בחנות חרסינה. כשאתם שרים "הכדורגל חוזר הביתה", זכרו שהבית שלכם נמצא איפשהו בין צפרירים חולון לראשל"צ מערב. אז יאללה, הביתה.

ועוד שתי קטנות:

1.המונדיאל הופך לנגד עינינו לפרק מופרך במיוחד של סדרת הילדים סופר סטרייקה. תסריט תזזיתי, דרמות, מהפכים, גיבורים ונבלים. דירוגים של אירועי ספורט הם דבר תלוי זמן וסיטואציה, אבל המונדיאל הזה מותיר כל כך הרבה רגעים וזיכרונות עוד לפני הכרזת האלופה, שיהיה קשה לא להכריז עליו כמוצלח ביותר מאלה שיצא לנו לראות טלוויזיונית.

2.הרשתות החברתיות קובעות את הנרטיב וראו זה פלא - ולדימיר פוטין מאופיין שם כדיקטטור חביב, כזה שכועס על כולם בפנים חתומות אבל קשה לכעוס עליו. אלא אם כן אתם סורים שמופגזים ונטבחים בדרום סוריה, סורים שהופגזו ונטבחו בשאר חלקי סוריה, אוקראינים שנכבשו וסופחו לרוסיה, עיתונאים שנרצחו, כלי תקשורת שנסגרו, ופוליטיקאים שנעצרו כי היוו אופוזיציה. נדמה לי שהם פחות התחברו לממים המצחיקולים של דוד ולדימיר. ומדינות אירופה התומכות בזכויות אדם זכרו - אל תיתנו לדיקטטורה כמו ישראל לארח את האירוויזיון.