העימות הבא בין ברק אובאמה למיט רומני כבר יהיה בקלפי. אחרי שלושה עימותים טלוויזיוניים, שריתקו 180 מיליון צופים בארה"ב ועוד מיליונים רבים בעולם, אין ספק שב-6 בנובמבר צפויה לנו ההצגה הכי טובה בעיר. סליחה, בעולם. בחירות הן תמיד דבר מעניין, בוודאי כשמדובר בבחירות במעצמה הגדולה של עולם מאוד לא יציב, יתום ממנהיג. וזה באמת היה הסיפור של עימות מספר שלוש בפלורידה, שעסק במדיניות חוץ: סיפור המנהיגות. המצביע האמריקני נוטה, באופן טבעי, להעמיד את נושאי הפנים והכלכלה בראש סדרי העדיפויות שלו, הרבה לפני נושאי חוץ ובטח בבחירות 2012. אבל האזרח האמריקני, שכה גאה בדגל ובהמנון שלו, יודע כי ביום הבחירות הוא לא רק מצביע בעבור האיש שיישב בחדר הסגלגל ויטוס באייר פורס 1, אלא גם בעבור המפקד העליון. באמריקה יש לתואר הזה משמעות מאוד מיוחדת. ברק אובאמה ומיט רומני בילו שעות ארוכות עם יועציהם לפני העימות האחרון כדי ללמוד את הנושאים השונים, ממצרים ועד סין, מטריפולי (ליתר דיוק בנגאזי) ועד מוסקבה. אלא שהדבר החשוב לא היה בפרטים אלא בהקרנת מנהיגות. בשלוש מדינות מתנדנדות - וויסקונסין, וירג'יניה וקולורדו - פחות מעשרה אחוזים אמרו כי נושאי חוץ הם החשובים ביותר. מה שרק מוכיח כי הלילה הדבר הכי חשוב היה להיראות כמו אחד שהתואר מפקד עליון תפור עליו לא פחות מהחליפה שלבש. בגלל זה היה העימות בפלורידה המבחן הגדול של רומני. בדנבר הוא הצליח בגדול והעביר אליו את המומנטום. אז הוא פתאום נראה לראשונה נשיאותי. בפלורידה הוא היה צריך לעבור משוכה נוספת ולהראות שהוא מנהיג של מעצמה. לאורך כל מסע הבחירות אובאמה הוליך בסקרים בנושאי חוץ. עד לפני העימות הראשון היה לו יתרון גדול (53 אחוזים לעומת 38 אחוזים בלבד לרומני). כשהשניים הגיעו לפלורידה, הפער בנושאי חוץ צומק לארבעה אחוזים בלבד (43-47 לאובאמה). העימות בדנבר ותגובת הממשל לפיגוע בלוב תרמו לכך. אובאמה ביקש אמש, מן הסתם, לשים את הדגש על ההישגים: סוף המלחמה בעיראק, תאריך סיום למלחמה באפגניסטן (2014), הובלת סנקציות חריפות נגד איראן ובעיקר חיסול בן לאדן. אובאמה מאוד השתדל להימלט מהכינוי "מוביל מאחור" שהדביקו לו הרפובליקנים בעקבות מדיניות החוץ הרכה שלו. רומני השתדל להסביר כיצד אמריקה בעידן אובאמה התרחקה מידידיה (כולל ישראל), עשתה "אתחול" מאוד לא מוצלח עם רוסיה, נתנה לאיראן את היכולת להתקרב לפצצה, ובכלל נחלשה. בנושא הלובי המרכזי אולי ניסה רומני לפעול בדיוק כמו מושל טנסי לשעבר, הווארד בייקר, שבמהלך פרשת ווטרגייט ביקש רק לדעת "מה הנשיא ידע, ומתי בדיוק הוא ידע על כך". אם יתברר הבוקר כי רומני לא מעד כמו ג'רלד פורד ב-1976 (שטען אז כי מזרח אירופה חופשייה מבריה"מ), הרי העיתונאים יכולים להזמין מלונות בבוסטון ל-6 בנובמבר, לא בשיקגו.
