ומה ביחס למלאניה טראמפ?

כששחקן מתחיל לעבוד על דמות הוא ניזון משני מרכיבים: הראשון - מה הדמות אומרת על עצמה, והשני - מה הדמויות האחרות במחזה אומרות על הדמות. זהו כלי בסיסי לעבודה; לומדים את זה כבר בשנה הראשונה ללימודי תיאטרון. כשיש סתירה, כלומר כשהדמות מעידה על עצמה בדיוק ההפך ממה שהדמויות האחרות מעידות עליה, זה אתגר. זה אומר שהשחקן צריך לעבוד הרבה יותר קשה, כי הדמות היא רב־ממדית ולא פלקט. במקרה של שרה נתניהו, מה שמנסים למכור לנו זה פוסטר מרוטש על נייר כרום מבריק. אבל עוד ועוד סיפורים מעידים על כך שזה לא הסיפור האמיתי. וכשעוד ועוד אנשים מעידים ההפך ממה שהדמות מעידה על עצמה, אז יש כאן בעיה.

לא אנחנו מתעסקים בגברת נתניהו; היא מתעסקת בעצמה. המראה, הנוחות, הצרכים, העובדים, התארים, התמונות המרוטשות, הרצון להשפיע, הכבוד. ראש הממשלה הופך את חשבון הפיייסבוק שלו לפרסומת למפעלותיה של רעייתו. הסטייליסטית שהפכה למקורבת ואשת המיליארדר שמעניקה פרשנות ארכיטקטונית ויועץ לענייני שום דבר שנשאר בסביבה. הכל למענה.

היא רוצה להיות בחזית, אבל לא היא ולא בעלה מוכנים לשלם את המחיר שנלווה לזה. הם עוסקים בהאדרה בלתי פוסקת של הגברת נתניהו, וכשהפרסומים לא מסתדרים עם ההאדרה, אז המפרסמים אשמים. הדרישה התמידית היא לספר בשבחה. אבל כשמישהו סודק את המסיכה ומתאר יום־יום אמיתי ולא מפואר במיוחד, המערכת פשוט נכנסת למגננה ומשתמשת בכל האמצעים כדי לנסות להוכיח שמדובר באישה מושלמת.

יגידו ראש הממשלה ומקורביו שמדובר במסע רדיפה; שאויביו הפוליטיים של ראש הממשלה מפנים אש לכיוון רעייתו כדי לפגוע בו. ובכן, התקשורת האמריקנית מתעבת את הנשיא טראמפ ומתעסקת ברעייתו לא מעט. אבל מלאניה טראמפ לא הפכה מטרה בפני עצמה, ההפך; פשוט מפני שהיא לא מנסה כל הזמן לצעוק מי ומה היא, ומפני שבעלה לא מנהל בעבורה קמפיין אקונומיקה שכל מטרתו להבהיר את הכתמים.

אשת ראש הממשלה מתעקשת להיות נוכחת. ואם היא לא נוכחת בעצמה אז מישהו נוכח בשמה; העיקר להיות. היא מתעקשת לקבל תשומת לב, זועקת "תסתכלו עלי, הנה אני והנה התארים שלי והנה מה שאני עושה - תתייחסו". חסרות תשומת לב חיובית, זריקת אנרגיה בדמות מחמאה והכרה במה שהיא מעידה על עצמה. לא, אנחנו לא אלה שהתחילו להתעסק בשרה נתניהו, זאת היא שהתחילה. אנחנו רק הקהל שצופה ושומע לא רק מה שהדמות אומרת על עצמה - אלא גם מה שאחרים אומרים עליה.