שריפת שדותינו: דרוש מענה צבאי ברור

האויב המשלח אש בשדותינו מציב לנו אתגר לחימה מחושב ומאורגן. הנזק המצטבר פוגע ברכוש ובאוצרות טבע, הופך בהדרגה את מרחב הסְפָר סביב רצועת עזה לישימון ומטלטל את יכולתה של מדינת ישראל להעניק לתושבי הספר ביטחון ויציבות.

טוב עשתה התנועה הקיבוצית בתביעתה לשים קץ לתופעה. אין עוררין על כך שהוראות הפתיחה באש נתונות באופן בלעדי בסמכות הרמטכ"ל ואינן נושא לדיון ציבורי גלוי ופתוח. ובכל זאת, התנועה הקיבוצית מילאה בדרישתה את תפקידה החלוצי המסורתי. שוב הודגש עד כמה במאבק המתרחש על ריבונות המדינה, בייחוד במרחבי הספר, אין תחליף לכוח העמידה האזרחי הנאחז בקרקע ותובע מתוך נוכחותו שם את תמיכת המערכת הביטחונית.

מנגד, ראוי להזכיר את נטישת אזור אל־חמה על ידי מדינת ישראל באפריל 1951, לאחר תקרית אש קשה. כוח צה"ל נשלח כסיור משטרתי לאזור אל־חמה, שהיה בריבונות ישראלית, ונתקל באש סורית מן המארב, שהרגה שבעה מחיילינו. אילו היתה שם אחיזה התיישבותית אזרחית, ייתכן שהנטישה היתה גוררת מחאה ותביעה לפעולה צבאית נחושה יותר. בהיבט זה, תביעת התנועה הקיבוצית מייצגת כהלכה את תפקידם החלוצי המסורתי של יישובי הספר.

באופן ניהולו את המאבק באזורי הגדר, שלטון חמאס מגלה הסתגלות מערכתית יצירתית. במאמץ להימנע מהידרדרות למלחמה נוספת שמחירה לא רצוי לו, ומתוך תודעת הכורח להמשיך במאבק בדרכים חדשות, טרור העפיפונים מתאים במופלא לתכליתו האסטרטגית. בממדיו הפיזיים, מדובר באיום המתיש את כוחות הביטחון הישראליים בכל יום; בממדיו התודעתיים והמשפטיים, האירועים המנוהלים בחלקם על ידי נערים מעמידים את ישראל בעימות מתעצם בזירה הבינלאומית.

הגם שהאיום מוצג כנטול סיכון ישיר לחיי אדם, לאאי אפשר להכחיש את היקפו ומשמעויותיו. מתחייבת כאן השאלה, האם ייתכן שמדינה רשאית להגן על נכסיה ועל כבודה הריבוני רק במקרים שבהם קיים סיכון מובהק לחיי אדם?

כבר בספרות התלמודית ובהתייחסותו המפורשת של הרמב"ם ניתן ביטוי להבנת ייחודו של הסְפָר בהיגיון ההתנהלות החריג, המכונן בו את כללי מאבק הקיום. בהלכות שבת ניתנה התייחסות מיוחדת ליושבי הספר, בכך שחכמינו התירו את המאבק להגנת קניינם גם בשבת. כך נאמר: "ליסטים שבאו על יהודים בשבת בַּסְפָר - נלחמים עימם בשבת, גם אם באו רק על עסקי קש ותבן". כלומר, גם על עניין פעוט כמו גזל קש ותבן, שעל פניו אינו כרוך בסכנת נפשות ולכן אינו נראה כעונה לגדרי פיקוח נפש - אם הדבר מתרחש בספר - נלחמים ומחללים על כך את השבת. מובעת בכך תובנת יסוד: מי שלא יוכל להגן בסְפָר על קש ותבן, סופו שיתקשה להגן גם על חייו.

משה דיין כרמטכ"ל, בימי פעולות התגמול, הסביר בהיגיון זה את כורח פעולת צה"ל: "המלחמה במסתננים והענשתם על ידי שלטונות הארץ הערבית לא ייעשו, אלא אם כן יהא הדבר מעניינה הישיר. הצבא הערבי יתעורר להילחם בהסתננות, רק כאשר יוכח לו שגניבת פרה ברמת הכובש עשויה לפגוע בקלקיליה, ורצח יהודי ברוחמה מסכן את תושבי עזה" (הרצאה בקורס קצינים, 1955).

גניבת פרה ושריפת שדה, כשלעצמן, אכן אינן איום קיומי. אולם בהצטברותן למערכה הן מציבות איום, שראוי למדינה ריבונית להביא לקיצו.