סיבה לדאגה: האם ירדן בוערת?

בשנים האחרונות ניצבת ישראל לצד ירדן מול שורת אתגרים מדיניים וביטחוניים - לרוב כאלו שמקורם בסוריה השכנה - המציבים איום על יציבות הממלכה. תחילה היה החשש, שדאעש יחדור לירדן לבצע פיגועי טרור ולקנות השפעה. באחרונה גבר החשש מאיראן וחיזבאללה, העלולים להיאחז בדרום סוריה ולאיים ממנה על הממלכה ההאשמית, בראותם בה מכשול סוני פרו־מערבי בדרך להשתלטותם על הסהר הפורה.

אלא שלאחרונה התברר שהאתגר של ירדןאינו בהכרח האיום מבחוץ, אלא דווקא מבית.בשבועות האחרונים חווה הממלכה מחאה ציבורית והפגנות רחבות היקף - יש הטוענים: חסרות תקדים - במחאה על גל עליות המחירים והגדלת שיעורי המס שיזמה הממשלה. בתחילה ההפגנות לא עוררו תשומת לב, שהרי ירדן חוותה בעבר מחאות ציבוריות על רקע המשבר הכלכלי, אבל המלך (חוסיין או עבדאללה) הצליח לפוגג את המחאה, ולהבטיח המשך תמיכה בו.

החסינות לכאורה של ירדן בפני משברים מבית, בלטה במיוחד עם פרוץ האביב הערבי בראשית העשור. היא הוסברה בכך שמוסד המלוכה נהנה מלגיטימיות ולא עורר אנטגוניזם כמו המשטרים הדיקטטוריים במצרים ובסוריה. גם בכך שכל ירדני שעיניו בראשו ראה לאן הוביל האביב הערבי מדינות כמו סוריה, דבר שריסן את התיאבון לרפורמות ולשינוי.

מתברר ששקט לא ניתן לקנות לאורך זמן, ומציאות כלכלית משברית סופה להתפרץ. בשנים האחרונות חוותה ירדן מהפך דמוגרפי ששינה את פניה מקצה לקצה. בעבר מקובל היה לומר, שכל ירדני שני הוא פלשתיני, על כל המשתמע מכך; אלא שכיום כל ירדני שני הוא פליט מעיראק או מסוריה - 4 מיליון מתוך 11 מיליון תושבי הממלכה. הפליטים לא ישובו כנראה לארצם, ומהווים נטל כבד על כלכלת ירדן. לצד זאת נותרה הממלכה עם כלכלה מסורתית, שלא לומר: נחשלת, נטולת מקורות אנרגיה ומים (היא נסמכת על ישראל); וממילא, היא מתקשה לספק פרנסה לאוכלוסייתה ההולכת וגדלה.

כמו בפעמים קודמות בעבר, מיהר המלך עבדאללה לפעול במאמץ להרגיע את הרוחות הסוערות. ראשית דבר וחשוב מכל, הוא נמנע מלהפעיל כוח; בהפגנות לא נרשמו כלל הרוגים והן לא הפכו לאלימות. שנית, הוא פיטר את הממשלה בניסיון להסיט את הזעם הציבורי מבית המלוכה וממנו עצמו. לבסוף הוא הורה לבטל את העלאות המחירים והמסים, שאותן אגב דרשה קרן המטבע הבינלאומית כתנאי להגשת סיוע כלכלי לירדן (סיוע שהותנה כאמור ברפורמות כלכליות, וכשאלו בוטלו, כנראה לא יגיע לירדן).

אבל למרות צעדיו של המלך, גחלת המחאה ממשיכה לרחוש בירדן. מצטרפים אליה מדי יום כוחות חדשים, ואלו מעלים עוד ועוד את סף הדרישות והציפיות. הן כבר אינן ממוקדות יותר בביטול עליות המחירים או בפיטורי הממשלה, וכמו במצרים או בסוריה בשעתו, עלולות להוביל את המדינה אל עתיד בלתי נודע.

אמת, בירדן עדיין "לא נפל דבר", ותקוותם של רבים היא שהמלך עבדאללה יצליח, כמו בעבר, להרגיע את הרוחות. אבל ראוי שנתייחס לאירועים בממלכה ההאשמית כנורת אזהרה, שהרי הסיבות העמוקות להתפרצות הנוכחית נותרו ללא כל פתרון. כך או אחרת, ירדן הצטרפה לאותם מוקדי חוסר יציבות באזורנו, כשהיא ניצבת מול אתגר כפול: איראני־שיעי מבחוץ, ומשבר כלכלי מבית, שאותו עשויים לנצל (בעזרתה של טהרן) החוגים האסלאמיים בממלכה.