7 שנים של חוסר ודאות הגיעו אתמול לסיומן, עם מציאת גופתו של החייל מג'די חלבי. לצד הטרגדיה של משפחתו, שקיוותה כל הזמן כי הבן שנעלם יימצא בחיים, נשמעה אתמול במערכת הביטחון גם אנחת רווחה מכך שהתעלומה נפתרה וניתן עתה לסגור עוד תיק של חייל נעדר. החקירה המשטרתית עוד תנסה בוודאי לברר אם חלבי התאבד או נרצח בידי חוליית טרור, ואם היה בדל של אמת בתיאוריות שפיזרו בחודשים האחרונים אסירים כבדים, אשר ביקשו לזכות בהנחות שונות בתמורה לפרטים על החייל הנעדר. ההערכה אמש היתה זהה לזאת שהשמיעו החוקרים בראשית הפרשה, ולאורך כל שנות ההיעלמות: חלבי, טענו, מת סמוך למועד היעלמו, גם מבחינת הזמן וגם מבחינת המקום. למרות ההערכות האלה, המשיך צה"ל כל השנים לקטלג את חלבי כנעדר-חי, וזאת כחלק מהאתוס הצבאי-לאומי שלא מרימים ידיים, לא מאבדים תקווה, לא מפסיקים לחפש, לחקור, להפוך כל אבן, עד שפותרים לגמרי את התעלומה. כחלק מהמאמץ הזה נבדק והוצלב כל בדל אינפורמציה או שביב מידע, לפני שנשלל. כך, למשל, ידיעות כי הוא נחטף ללבנון או לסוריה, שהגיעו לרוב מפי מבשרי שווא שניסו לספסר במידע כוזב בניסיון לזכות בפרס הכספי הגדול - 10 מיליון דולר - שהוצב על ראשו של הנעדר. בצה"ל ובמוסד חשדו שמדובר בספקולנטים, חלקם שרלטנים מוכרים, ולמרות זאת לא חסכו מאמץ בתהליך בדיקה ארוך, סיזיפי, שלא פסק לרגע - עד אתמול. סגירת "תיק חלבי", שנה בדיוק אחרי שובו של גלעד שליט משבי החמאס בעזה, מותירה 5 חיילים במצבת הנעדרים של צה"ל: הנווט רון ארד, שביום שלישי הקרוב ימלאו 26 שנה לנפילתו בשבי בלבנון; גיא חבר, שנעדר מאז אוגוסט 1997; וזכריה באומל, יהודה כץ וצבי פלדמן, שנעדרים כבר 30 שנה מהקרב בסולטן יעקוב. ולמרות שגם גדולי האופטימיסטים יתקשו לצייר סוף טוב לסיפור של חמשת הנעדרים האחרונים (עדויות רבות קובעות כי באומל, כץ ופלדמן מתו בקרב ב-11 ביוני 1982; אות החיים האחרון מרון ארד היה במאי 1988; ולגבי חבר לא התקבל שום מידע מהימן מרגע שנעלם מבסיסו), צה"ל לא מתייאש וממשיך לחפור בניסיון לסגור גם את התיקים האלה. כמו במקרה של חלבי זה אולי לא ימנע את הסוף הטרגי, אבל זה ישחרר את המשפחה, את הצבא ואת העם מעוד טראומה של חייל נעדר, או כמו שהיטיבה לומר אמו של רון ארד, בתיה, זמן קצר לפני שנפטרה, כאשר ייחלה רק לדבר אחד - לדעת.