טראמפ וקים: גלגולה של פסגה

לאחר מכתבו הכעוס והמאשים של הנשיא טראמפ לשליט צפון קוריאה, קים ג'ונג און, שבו הודיע על ביטולה של "פסגת סינגפור", חודש הקשר בסוף השבוע בתיווכה של דרום קוריאה. האווירה עמוסת המתח והחשדנות פינתה מקומה למסרים מפויסים. שוב עלתה אפשרות הפסגה ההיסטורית.

למרות הרוח האופטימית מהבית הלבן, לא ברור האם הפסגה תתכנס כמתוכנן ב־12 ביוני. ערפל אופף את סוגיית סדר היום המדויק ואת השאלה, האם יושגו הבנות מוקדמות, שיבטיחו את הצלחתה. להתמוטטותו האפשרית של המאמץ הדיפלומטי ולהתפוצצות מפגש פסגות כה דרמטי, עלולות להיות השלכות חמורות על היציבות בחצי האי הקוריאני ובמרחב כולו.

ואכן, כשם שכישלונה המהדהד של "פסגת פריס" מה־16 במאי 1960 - שבה השתתפו מנהיגי ארבע המעצמות (ארה"ב, ברה"מ, צרפת ובריטניה) - העלה את ארה"ב וברה"מ על נתיב של עימות עתיר סיכונים וסכנות, כך עלולה השעיית הדיאלוג הנוכחי להביא לחידוש צחצוח החרבות והטילים בחצי האי הקוריאני, ולהסלמת המשבר. זאת, במיוחד על רקע מסך הברזל, שסגר את צפון קוריאה באופן הרמטי כמעט בפני המערכת הבינלאומית, ומנע בעד אמריקה ללמוד את הקוד התרבותי, האידיאולוגי והפוליטי של יריבתה הצפונית. לפיכך, הציפייה - שגם בהעדר ערוצי תקשורת בין ארה"ב לצפון קוריאה ניתן יהיה, באבחת פסגה אחת, לשבור חסמים מושרשים ועיוותי תפיסה בין שתי התרבויות ודרכי הממשל - הייתה מלכתחילה מופרכת.

מן הראוי היה, אפוא, ש"כל אנשי הנשיא" יפיקו את לקחי העבר, במיוחד לקחי התמוטטותן של האשליות אודות כינונו של סדר עולמי חדש ויציב בתום מלה"ע השנייה. אמונתו היוקדת של נשיא ארה"ב דאז, פרנקלין רוזוולט - שחרף הפער הבלתי ניתן לגישור לכאורה מבחינת מהותם ואופיים של המשטרים והמערכות הפוליטיות במערב ובמזרח, ניתן יהיה בהשפעת קסמו האישי של הנשיא והמחוות שהרעיף, להפוך את הרודן הרצחני יוסף סטלין לשחקן שיתופי מתון המכבד הסכמים - התבררה כאשליה הרת־אסון. סטלין לא התרשם כלל מהצעדים בוני האמון והוויתורים, וראה בהם ביטוי מובהק לחולשה.

לפיכך, כשמדובר ביריבים טוטליטריים נטולי עכבות דוגמת סטלין או קים, האמונה האמריקנית החוזרת ונשנית, שלפיה אפשר לעקור מן השורש, בהבזק אחד, משקעים עמוקים של טינה ועוינות, ובאמצעות קשר אישי עם היריב - להתניע תהליך מואץ של דטאנט או הפשרת שלגים, עלולה להיות הרסנית. במצבים מסוג זה של סכסוך ממושך ורב שכבתי, ההיסטוריה מוכיחה שבד"כ אין קיצורי דרך.

כך טוו הנשיא ריצ'רד ניקסון ומזכיר המדינה הכל־יכול שלו, הנרי קיסינג'ר, לאט ובהדרגה, את תהליך ההתקרבות לסין הקומוניסטית, שנגדה נלחמה ארה"ב בקוריאה בראשית שנות ה־50, ורק בסיום המלחמה נסללה הדרך לפסגת בייג'ין המוצלחת.

לאור זאת, יש לקוות שהנשיא טראמפ יאמץ דפוס התנהלות זהיר ומבוקר בהתייחסותו לפסגה המתוכננת. כאשר את מקומו של הקשר הבינאישי תתפוס עבודת מטה יסודית ודקדקנית (ללא רעשי רקע מסוג התבטאותו המתריסה בשבוע שעבר של סגן הנשיא מייק פנס), אזי ייפתח חלון הזדמנות לפריצת דרך ממשית בחזית הצפון הקוריאנית. לית מאן דפליג שפריצת דרך כזאת, אם אכן תושג תוך היצמדות מרבית לעקרונות היסוד האמריקנים, תעניק משנה תוקף ואמינות לקו הקשוח והבלתי מתפשר, שבו נוקט ממשל טראמפ כלפי איראן.