פרוגרסיבים – מתקדמים לאחור

מהומות הגדר בעזה חשפו את פריחת הקדמה (ה"פרוגרס") בישראל ובעולם המערבי, עת צעירים יצאו בקול נגד ישראלובעד הפלשתיניםמתוך תפיסת עולם מתקדמת שמהווה את הגלגול החדש של השמאל. מיצגים בתערוכות, הפגנות ברחוב ואפילו קריאת קדיש על ה"שאהידים שנטבחו" הפכו עניין שבשגרה וחשפו אגב כך את תפיסת העולם הפרוגרסיבית של "האדם המתקדם".

העיקרון הראשון בהשקפה הזאת הוא העיקרון האוניברסלי - ערכים לאומיים סותרים את האוניברסליזם נטול הגבולות. כך, שפת הסמלים הלאומית כמו המנון, דגל ואפילו רעיון הריבונות נתפסים כמיושנים במקרה הטוב או מסוכנים במקרה הרע. את השפעת התפיסה הזאת היה אפשר לראות היטב בתקופת הברקזיט - הרצון לשמר את אנגליה כישות מדינית בעלת ריבונות פרטיקולרית נתפס כרגש לאומני מסוכן. על פי הפרוגרס, הלאומיות מתה ובמקומה נותרה לאומנות שמתבססת על גזענות.

עיקרון נוסף בתפיסת הפרוגרס של האדם המתקדם הוא שאין מדרוג. זהו עולם דיכוטומי המתבסס על שפה בינארית - מה שלא אוניברסלי חייב לנוע בין פשיזם לנאציזם. לאדם המתקדם יש סף סיבולת אפס לרצון של עם להגדיר עצמו כעם (חוץ מהפלשתינים, כמובן).

גם במהפכת me too שהובילו הפרוגרסיבים אפשר לראות את המלחמה נגד הבחנה ומדרוג. המושג "תרבות האונס" מטשטש את המנעד של עבירות המין, ומכפיף תחת העבירה הקיצונית ביותר את שלל העבירות - כולל כאלה קלות שאינן עוברות את הרף הפלילי.

העיקרון השלישי של האדם המתקדם הוא עקרון "הזהות", או כפי שמכנים זאת - "פוליטיקת הזהויות". זהו עיקרון שנלחם במה שמבהיל את הפרוגרסיבים יותר מכל - גזענות. על פי עיקרון זה, מה שמבדיל בין מוסרי וצודק לפשיסטי ומסוכן הוא הזהות - נשים, שחורים, מוסלמים ולהט"בים נמצאים תמיד על ציר הצדק, לעומת זאת ההפכים של כל הקבוצות המוזכרות לעיל יימצאו תמיד על ציר האשמה.

אלא שאם נבחן רק את שלושת העקרונות הללו נגלה את הפרדוקס שעומד בבסיס התפיסה הזאת - סתירה עצמית, שמובילה למימוש כל התופעות שנגדן היא יוצאת מלכתחילה.

האוניברסליסטים שמקוננים על השאהידים, בזים לשלטון, שמתבסס להשקפתם על סמלים לאומניים כדגל והמנון. בעשותם כך הם מצדדים בארגוני דת קנאיים בלתי דמוקרטיים ומאוד לא אוניברסליים, שמבצעים פיגועי טרור כדי לזכות בדגל ובהמנון משלהם.

המהפכה הפמיניסטית הפרוגרסיבית קשרה את גורלה עם הפלשתינים. בעשותה כך, צידדה בחוקים שמצעידים את הנשים שנים רבות לאחור. זה קורה בעקיפין וגם במישרין, כאשר לינדה סרסור, התומכת בחוקי השריעה, היא גם אחת הדוברות הראשיות של הפמיניזם הרדיקלי. גם פוליטיקת הזהויות שלכאורה נלחמת בגזענות נגועה בסתירה פנימית עמוקה. מצד אחד, הטפה לאחדות ללא הבדל דת, גזע ומין, ומהצד האחר, מתן עדיפות אפריורית לקבוצות המגדירות את חבריהן על פי דת, גזע ומין.

אם האדם המתקדם יצליח לממש את הערכים הללו, עולמנו האוניברסלי עלול להיות חשוך, מיזוגני, גזעני ופונדמנטליסטי. לא פלא שהציבור באירופה, בישראל ובארה"ב מעדיף לחתוך ימינה.