המהפך: שלום שאינו מבוסס פשרה

לצד היהודי היסטוריה ארוכה של נכונות להתפשר ולחלק את הארץ בתמורה לסיום הסכסוך. הצד שהתנגד ועדיין מתנגד בעקביות לפשרה הוא הפלשתינים, שאינם מוותרים על דרישתם להצפת ישראל במיליוני פליטים פלשתינים.

בעיית הפליטים לא היתה נוצרת אילו ערביי ארץ ישראל היו משלימים עם חלוקת הארץ, ואילו לא השתתפו במלחמה הכלל־ערבית לחיסול המדינה היהודית, ש"בעיית הפליטים" היא אחת מתוצאותיה הטרגיות.

הממשלים האמריקניים תמכו בדרישת ישראל למנוע הקמת מדינת אויב ריבונית בטבורה, שאינה מכירה בזכותנו להתקיים. לכן התנו את הריבונות הפלשתינית בהסכמה להתפשר על חלוקת הארץ ולפתור את "בעיית הפליטים" מחוץ לישראל - רעיון שנדחה על ידיהם אינספור פעמים.

סימניו הראשונים של המהפך בעמדה האמריקנית המסורתית נצפו לאחרונה במהלך המכונן של העברת השגרירות האמריקנית לירושלים. ממשל אובאמה, כממשלים קודמים אחרים, ראה בירושלים את בירת ישראל; אולם כדי לשמור על מעמדה של ארה"ב כמתווך הוגן שנועד לכוון את הצדדים להשגת שלום דמוקרטי מבוסס פשרה, הוא לא יכול היה, ובצדק, לנהוג אחרת בסוגיית העברת השגרירות.

ממשל טראמפ הפך את הטענה הזו לבלתי רלוונטית, כשהחליט לנהוג כמנהג המקום; דהיינו, להמיר את החתירה הכושלת בת מאת השנים להשגת שלום דמוקרטי מבוסס פשרה - באזור שאיננו דמוקרטי ואין בו פשרה במובנה המערבי - בגרסה המקומית של שלום: שלום המבוסס על ציות של החלש ל"בעל הבית" החזק ממנו, ויהיו אלה אישה לבעלה, והוא לראש המשפחה, השבט, החמולה, הראיס המדינתי וראש מעצמת החסות האזורית והעולמית.

השלום המקומי הוא אמנם תמונת מראה הפוכה לשלום הדמוקרטי, ועדיין, במשך עשרות שנים הוא מנע כמעט לחלוטין מלחמות בין מדינות האזור החולקות דת זהה. מאזרחי האזור מנע אמנם השלום הזה את החירות, שממנה נהנים אזרחים בתרבות דמוקרטית; אך עם כל הטרגיות שבדבר, הוא שמר לכל הפחות על חייהם ומנע מהם את צונאמי המוות ההמוני המזוויע שאינו פוסק מלהכות באזור מאז החל גיורה הדמוקרטי החפוז של אוכלוסייתו ב"אביב הערבי".

יש להניח שממשל טראמפ, בתמיכת קואליציה של מנהיגים סונים המאוימים על ידי השיעה, ייפה את הצדדים לקבל את הצעותיו באמצעות "ממתקים ומתנות", דוגמת העברת השגרירות לירושלים. זאת על בסיס ההנחה שישראל תהיה מוכנה לוותר, בתמורה למתנה יקרה זו, על דרישתה הישנה והצודקת לא לאפשר הקמת מדינה עוינת בשטחים, שהשליטה הביטחונית בהם נועדה להקנות לה ביטחון, כל עוד הסכסוך לא הסתיים בשלום (אמיתי, מבוסס פשרה ואִיונה של "בעיית הפליטים" מחוץ לישראל).

יש גם להניח שממשל טראמפ לא ייסוג מיוזמת "השלום" שלו גם אם תידחה על ידי הצדדים, ובכלל זה הצד הישראלי, למרות המתנות. אם הדבר יקרה, יש להניח שהדיבור הרך, שאפיין את מאמצי השלום עד כה, יוחלף במקל חובלים.

יש לקוות שגם אם השימוש בו לא יביא את השלום המקווה, הוא לכל הפחותישיגהסדר פוליטי שלא יפגע ביכולתה הנוכחית של ישראל להגן על קיומה הפיזי בעצמה.

ואולי טמון פה גם רווח גדול: חידושה של הלגיטימציה לקיומה של ישראל בחברות הדמוקרטיות, אשר נשחקה עד דק בסבבי השלום האוטופיים הקודמים.

ד"ר חנן שי הוא מרצה למדעי המדינה באוניברסיטת בר־אילן