הליגה הלאומית לא מצטיינת ברמת הכדורגל, אבל לרמת המתח שהיא מספקת מדי עונה אי אפשר לבוא בטענות. כמו תמיד, גם העונה הצפיפות בצמרת יצרה מצב שבו הרבה קבוצות מצאו עצמן פתאום בסכנת עלייה עד המחזורים האחרונים. סכנה כי לרוב הקבוצות לא היו יומרות ואין את האמצעים להתמודד עם היום שאחרי, בליגת העל, שזו אופרה שונה לחלוטין.
מי שבכל זאת זכתה בכרטיס השני ליגה הראשונה היא הפועל חדרה, שלפני כחודש חגגה בכלל את ההישארות בליגה השנייה. חדרה הגיעה מוכנה למשחק על כל הקופה בנצרת עילית. היא קיבלה זריקת הרגעה עם שער מוקדם שנתן לה הרבה ביטחון, וכמו בשני הניצחונות האחרונים היא שמרה על השער היקר בזכות משחק הגנה מתואם ונקי מטעויות.
מירב המחמאות מגיעות למאמן ניסו אביטן, שלקח קבוצה ללא כישרונות גדולים למסע עלייה מדהים בזכות משמעת טקטית, גיבוש, התלהבות ומשחק הקרבה ללא פשרות. חדרה לא סיפקה הצגות גדולות, אבל החוסן המנטלי שלה עזר לה להשיג ניצחונות דחוקים וחשובים.
לא שכיח שקבוצה עולה ליגה כשבשורותיה כל כך מעט שחקנים עם ניסיון בליגת העל. מלבד השוער אוסטין אג'ידה, עלי חטיב המוכשר (שלא הצליח להטביע את חותמו בליגה הראשונה וגם במקרה הזה אביטן ראוי לקרדיט על שהצליח לסדר לו קצת את הברגים בקופסה) ואוהד קדוסי, שהיה מחליף ברוב שלבי העונה, אין לחדרה שחקנים עם עבר בליגה הראשונה - עובדה שמעצימה עוד יותר את העבודה של המאמן.
יפה לראות שחקני בית כמו אסי גומה, מלך השערים של הקבוצה, זלקה, אבבה ועמאש, ששיחקו עם הקבוצה בליגה השלישית, מגיעים איתה לליגת העל. לצידם בלט מאוד לבאדיבי - עוד שחקן שעשה את רוב הקריירה בליגה א'. הם מוכיחים למי שצריך היה הוכחה, שיש בליגות הנמוכות שחקנים טובים שצריך להאמין בהם. הם צריכים להמשיך ולקבל קרדיט, אבל הרבה תלוי בשלד שיתגבש בקבוצה.
מה הלאה? באופן טבעי חדרה תסומן כמועמדת ודאית לחזור ללאומית בעונה הבאה. בשלב הראשון היא תהיה חייבת להתחזק בכל השדרה המרכזית - שוער, בלם, קשר מרכזי וחלוץ. בכל מקרה, כקבוצה שבונה את התקציב שלה על כספי עירייה, בלי אצטדיון ביתי, עם מעט קהל ובלי מסורת בליגת העל, יהיה לה קשה מאוד, אבל בינתיים מגיע לה לחגוג ולשמוח אחרי כל כך הרבה שנים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו