שום מרצה לא עמד לצד הסטודנטים הציוניים

אני חוששת לחיי. אך אלחם על חופש הביטוי והמחאה שלי, בכל מחיר, גם אם זה יעלה בחיי. אינני מגזימה. אני מקבלת מכל עבר אזהרות להיזהר ולהוריד פרופיל. לצערי, החשש אינו כה מופרך.

הידיעה שסטודנט שלומד באוניברסיטה שלי פרסם לאות הזדהות תמונה של סמיר קונטאר, מחבל החזית העממית וחיזבאללה. ב-1979 חדר קונטאר בראש חוליה לנהריה, רוצץ לסלע את ראשה של עינת הרן בת ה-4, לאחר שירה בגבו של אביה דני מטווח קצר לנגד עיניה. למרבה התדהמה, התמונה זכתה ל"לייקים" רבים ובכללם סטודנטית שלומדת בפקולטה שלי למשפטים! האם הלייק הווירטואלי מבטא אידיאולוגיה שתתורגם למעשים אלימים במציאות?

אם למישהו "יישרף הפתיל" אני מתארת לעצמי שאהיה מהראשונות להיפגע, כי אני מעצבנת אותם. אני עומדת מול מפגני הצביעות התורניים שלהם: פעם זו הפגנת הזדהות עם מחבלים שובתי רעב כמו סאמר עיסאווי שהיה מעורב בפיגועי ירי; פעם זו הפגנת מחאה על ירי בדוקר מכפר כנא; ופעם זה טקס ה"נכבה".

בשבוע שעבר היה זה מפגן מחאה ודקת דומייה "כאות סולידריות עם מאבק תושבי עזה ואבל על עשרות ההרוגים מהימים האחרונים" (מתוך הפוסט שפרסמו הסטודנטים הערבים), שהתקיים בלובי הפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת"א. חמאס הודה ש-50 מההרוגים היו פעילי חמאס, אבל זה לא הפריע גם לחמישה מרצים מהפקולטה להשתתף במפגן. בניגוד לחולצות השחורות שהם עטו, עמדנו מולם עם חולצות לבנות, דגלי ישראל בידינו ותמונות קורבנות טרור החמאס. מצד אחד של המתרס עמדו סטודנטים ערבים מגובים במרצים, ובצד השני עמדנו לבדנו, סטודנטים ציוניים שהרהיבו עוז לעמוד בפנים גלויות.

אני בעד חופש הביטוי, גם אם הוא מעצבן. אבל פעם אחר פעם אני תוהה: כיצד זה שלמפגן הנגד שלנו, לא הצטרף ולוּ מרצה אחד? הייתכן שבאוניברסיטת ת"א שוררת תמימות דעים בכיוון אחד בלבד – שמאל?

התשובה אינה פשוטה. ברור לי שיש שם מרצים האוחזים בדעה פוליטית אחרת, אבל הם לא מרשים לעצמם להביע את עמדתם, כמו המרצים משמאל. אני גאה בחבריי שהשאירו בצד את הדאגה לעצמם ולציוניהם (לא כל העבודות והמבחנים שלנו נעשים בעילום שם).

מתגלה כאן תמונה מעניינת: יותר משהסטודנטים מפחדים לבטא עמדה פוליטית, שאינה עולה בקנה אחד עם הנטייה השמאלית השלטת באוניברסיטה, חוששים המרצים. מעולם לא שמעתי בשיעור מרצה מבטא עמדה ימנית. לעומת זאת, שמעתי למכביר עמדות שמאל. צר לי על המרצים הללו. ברור לי שמצב זה אינו ייחודי לאוניברסיטת ת"א, אלא קיים באקדמיה הישראלית כולה. אני מבינה אותם, אם יביעו את עמדתם יש סיכוי שלא יקודמו, ואף יתנכלו להם או יפטרו אותם אם לא קיבלו קביעות. והסיפורים ידועים. מצד שני, איזו דוגמה אנו הסטודנטים למדים מהמרצים האלה על הנחיצות להיאבק על האמת?

אני מייחלת ליום שבאקדמיה ישרור חופש ביטוי אמיתי עם מגוון דעות ללא מורא בקרב המורים. אני מקווה שיום יבוא, ונראה גם בצד הסטודנטים הציוניים מרצים שתומכים בהם.