"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

שום מרצה לא עמד לצד הסטודנטים הציוניים

,עודכן

אני חוששת לחיי. אך אלחם על חופש הביטוי והמחאה שלי, בכל מחיר, גם אם זה יעלה בחיי. אינני מגזימה. אני מקבלת מכל עבר אזהרות להיזהר ולהוריד פרופיל. לצערי, החשש אינו כה מופרך.

הידיעה שסטודנט שלומד באוניברסיטה שלי פרסם לאות הזדהות תמונה של סמיר קונטאר, מחבל החזית העממית וחיזבאללה. ב-1979 חדר קונטאר בראש חוליה לנהריה, רוצץ לסלע את ראשה של עינת הרן בת ה-4, לאחר שירה בגבו של אביה דני מטווח קצר לנגד עיניה. למרבה התדהמה, התמונה זכתה ל"לייקים" רבים ובכללם סטודנטית שלומדת בפקולטה שלי למשפטים! האם הלייק הווירטואלי מבטא אידיאולוגיה שתתורגם למעשים אלימים במציאות?

אם למישהו "יישרף הפתיל" אני מתארת לעצמי שאהיה מהראשונות להיפגע, כי אני מעצבנת אותם. אני עומדת מול מפגני הצביעות התורניים שלהם: פעם זו הפגנת הזדהות עם מחבלים שובתי רעב כמו סאמר עיסאווי שהיה מעורב בפיגועי ירי; פעם זו הפגנת מחאה על ירי בדוקר מכפר כנא; ופעם זה טקס ה"נכבה".

בשבוע שעבר היה זה מפגן מחאה ודקת דומייה "כאות סולידריות עם מאבק תושבי עזה ואבל על עשרות ההרוגים מהימים האחרונים" (מתוך הפוסט שפרסמו הסטודנטים הערבים), שהתקיים בלובי הפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת"א. חמאס הודה ש-50 מההרוגים היו פעילי חמאס, אבל זה לא הפריע גם לחמישה מרצים מהפקולטה להשתתף במפגן. בניגוד לחולצות השחורות שהם עטו, עמדנו מולם עם חולצות לבנות, דגלי ישראל בידינו ותמונות קורבנות טרור החמאס. מצד אחד של המתרס עמדו סטודנטים ערבים מגובים במרצים, ובצד השני עמדנו לבדנו, סטודנטים ציוניים שהרהיבו עוז לעמוד בפנים גלויות.

אני בעד חופש הביטוי, גם אם הוא מעצבן. אבל פעם אחר פעם אני תוהה: כיצד זה שלמפגן הנגד שלנו, לא הצטרף ולוּ מרצה אחד? הייתכן שבאוניברסיטת ת"א שוררת תמימות דעים בכיוון אחד בלבד – שמאל?

התשובה אינה פשוטה. ברור לי שיש שם מרצים האוחזים בדעה פוליטית אחרת, אבל הם לא מרשים לעצמם להביע את עמדתם, כמו המרצים משמאל. אני גאה בחבריי שהשאירו בצד את הדאגה לעצמם ולציוניהם (לא כל העבודות והמבחנים שלנו נעשים בעילום שם).

מתגלה כאן תמונה מעניינת: יותר משהסטודנטים מפחדים לבטא עמדה פוליטית, שאינה עולה בקנה אחד עם הנטייה השמאלית השלטת באוניברסיטה, חוששים המרצים. מעולם לא שמעתי בשיעור מרצה מבטא עמדה ימנית. לעומת זאת, שמעתי למכביר עמדות שמאל. צר לי על המרצים הללו. ברור לי שמצב זה אינו ייחודי לאוניברסיטת ת"א, אלא קיים באקדמיה הישראלית כולה. אני מבינה אותם, אם יביעו את עמדתם יש סיכוי שלא יקודמו, ואף יתנכלו להם או יפטרו אותם אם לא קיבלו קביעות. והסיפורים ידועים. מצד שני, איזו דוגמה אנו הסטודנטים למדים מהמרצים האלה על הנחיצות להיאבק על האמת?

אני מייחלת ליום שבאקדמיה ישרור חופש ביטוי אמיתי עם מגוון דעות ללא מורא בקרב המורים. אני מקווה שיום יבוא, ונראה גם בצד הסטודנטים הציוניים מרצים שתומכים בהם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר