51 שנים לאחר שחרור ירושלים, הקרב על עתידה המדיני רחוק מהכרעה. 215 אלף היהודים שהתיישבו בשכונות החדשות סביב העיר העתיקה מבטיחים שהמציאות בחלקים הללו של מזרח ירושלים היא בלתי הפיכה. עם זאת, ביחס לעיר העתיקה הם אינם מבטיחים דבר. גם העברת שגרירות ארה"ב למערב העיר אינה מונעת את האפשרות שהלב האמיתי של ירושלים יישאר, חלילה, לא ישראלי.
מכוני מחקר, מתווכים למיניהם, תוכניות מגירה שונות - אפילו בסביבת דונלד טראמפ, שרוקח עתה את "עסקת המאה" - משתעשעים ברעיון לבנאם את מרבית העיר העתיקה; אולי להפוך אותה לשטח דתי נטול ריבונות. הון ערבי רב מוזרם לאזור שבין החומות, כדי להעצים בו את האחיזה הפלשתינית. טורקיה, התנועה האסלאמית הישראלית וגם ח"כים ערבים כאחמד טיבי - שותפים. כל עוד לא יתגוררו יהודים בכל חלקי העיר העתיקה, ולא רק ברובע היהודי, היא תסומן בעולם, ולצערנו גם על ידי גורמים בישראל, כשטח הניתן לחלוקה, והפלשתינים ימשיכו להאמין שבכוחם להשתלט עליה.
רק מעטים יודעים כיום שבתחילת המאה ה־20 התגוררו ברובע המוסלמי של העיר העתיקה - או בכינויו אז, "הרובע המעורב" - כ־5,000 יהודים! במפקד האוכלוסין ב־1905 נמנו ברובע הזה 388 משפחות יהודיות מתוך 862 (45%). על פי רישומיו של יהושע ילין, 75 מ־287 החצרות היהודיות בעיר העתיקה שכנו אז מחוץ לרובע היהודי. בין המתגוררים הנודעים שם היו אליעזר בן־יהודה, ישראל דב פרומקין, יוסף נבון, אביו של הנשיא החמישי יצחק נבון וגם ראובן ריבלין, סבו של נשיא המדינה, הנושא את שמו.
היישוב הזה נכחד וננטש בפרעות תר"פ (1920), תרפ"א (1921) ותרפ"ט (1929). במלחמת העצמאות נפל גם הרובע היהודי. שקיעתם של שני הרבעים היתה דומה: אירועי מלחמת העולם הראשונה הביאו רעב, גירוש, קשיים כלכליים ותנאי תברואה ירודים. הפרעות והמצור גזרו עליהם כליה. בשני הרבעים פוצץ הלגיון הירדני בתי כנסת ומוסדות יהודיים, אבל ב־1967 החליטה מדינת ישראל לשוב רק לרובע היהודי. היא נמנעה מלשוב לרובע המעורב, כיום - המוסלמי.
את המלאכה הזאת הותירה בידי עמותות ויחידים, וביובל השנים מאז השיבו אלו לרובע המוסלמי והנוצרי כ־1,300 יהודים ועשרות מוסדות תורה וחינוך; כשליש מיהודי העיר העתיקה חיים שם כיום. זהו מפעל התיישבות ציוני הרואי, לא פחות מעיר דוד עטורת התהילה והפרסום. משפחות ברוכות ילדים מצטופפות בקיתונות צרים. דור שני ושלישי נוטע כאן מחדש את שנדמה היה לרגע, שהיה ולא ישוב. לא פעם סופג היישוב הזה טרור ואבדות בנפש, אבל הוא עומד בגבורה ומתפתח. עם תושבי הרובע היהודי הוא מונה כעשירית בלבד מ־37 אלף תושבי העיר העתיקה, ובעצמו כ־3.5%.
אין לו הערך המוסף שיש ליישוב היהודי בעיר דוד ולא יחסי הציבור שאנשי עיר דוד השכילו לפתח. מפעל הגיבורים הפחות ידוע הזה מחפש "אבא", אבל הממשלה הנוכחית, כמרבית קודמותיה - שומרת מרחק, ומסייעת במעט. רק ממשלות אשכול וגולדה ניסו לגאול בתים ואדמות באזור זה, באמצעות אגף "איגום" שהפעיל מנהל מקרקעי ישראל. באותם ימים נרכשה מהכנסייה הרוסית הלבנה חלקה בת שני דונמים באזור שער הפרחים, אבל ממשלת ישראל מעכבת עד היום את מימוש החזקה בה ואינה מיישבת שם יהודים.
כל עוד לא ישובו יהודים ללב האמיתי של ירושלים, לא יחדלו הניסיונות לחלצו מידינו, כדי להפוך אותו ללב הישות הפלשתינית, עשרות ומאות מטרים בלבד מהכותל המערבי והר הבית. זו מדיניות בת יענה.
הגרעין האיראני ועתידו הם אמנם בעלי משמעות חיונית לביטחוננו, אבל גרעינה של ירושלים וליבה הם בעלי משמעות עליונה לתודעת ירושלים ולקשר שלנו עימה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו