קץ הדמוקרטיה? עוד לא

פסקת ההתגברות, שעברה פה אחד בוועדת השרים לחקיקה, ואשר תאפשר לכנסת לבטל את החלטות בג"ץ בכל מה שקשור לצדק ולזכויות אדם - "איננה סוף הדמוקרטיה". תמיד אפשר למצוא מדינות דמוקרטיות שבהן קיים משהו דומה. בבריטניה, למשל, החלטות בית המשפט באשר לחקיקת הפרלמנט הן המלצות בלבד, ובקנדה ניתן לחזור ולחוקק חוק שבית המשפט פוסל, ולהשאירו בתוקף למשך חמש שנים.

חקיקת חוק הלאום, המאפשרת לדחות מועמדות של מי שמבקש לגור ביישוב מסוים, על בסיס אי־השתייכותו למכנה המשותף של יושבי המקום, "איננה סוף הדמוקרטיה". לכאורה, אין זה סעיף גזעני, ואינו נועד לפגוע בערבים דווקא. זכותם של אנשים בעלי רקע דומה לחיות יחדיו, ללא זרים - כך אומרים הפילוסופים שמאחורי חקיקת החוק.

מתן אפשרות לראש הממשלה ולשר הביטחון, "במקרים קיצוניים", להחליט על יציאה למלחמה, "איננו סוף הדמוקרטיה". אחרי הכל, אם ראש הממשלה מחליט זאת, חזקה שהממשלה תתמוך בו, ולכן גם אם הקבינט המדיני־ביטחוני אינו מעורב כלל בהחלטה, וגם לא מליאת הממשלה, הנושאת באחריות קולקטיבית להחלטות ממשלתיות, עדיין אין זה משנה את העניין המהותי. אחרי הכל, זה מבטיח "משילות".

חוק ההסדרה, המאפשר להפקיע קרקעות פלשתיניות פרטיות בשטחי הגדה המערבית, ו"להלבין" התנחלויות ומאחזים היושבים עליה, בניגוד לחוק הבינלאומי, ובניגוד לחקיקה הישראלית ולפסיקת בית המשפט עד כה, "איננו סוף העולם". אחרי הכל, מדובר במציאות הקיימת בשטח, וההתנחלויות הללו כבר קיימות. שנים רבות מדובר על פינוי יישובים בלתי חוקיים אפילו לפי החוק הישראלי, וכמעט כלום לא קרה, ולכן הסדרת העניין, לפי רוח "הבית היהודי", היא עניין מתבקש. כמעט.

הצטברות יתרה של מקרים בעייתיים. הכנסת // צילום: נעם ריבקין פנטון

החוק המאפשר לכנסת, ברוב של 90 חברים, להוציא משורותיה את מי שנבחרו על ידי הציבור, "איננו סוף הדמוקרטיה". אחרי הכל מדובר במקרים חריגים מאוד, והרוב הנדרש גדול מאוד, ואם רוב גדול כל כך - כך אומרים הוגי החוק - סבורים שאין מקומו של אדם בכנסת, ראוי שרוב זה יבוא לידי ביטוי, גם אם הבוחרים העדיפו לראות את האיש בבית המחוקקים. לא די בזה שאם חבר כנסת עובר עבירה, ניתן לבטל את חסינותו, להעמידו למשפט ולהושיבו בבית האסורים. גם לחברים - כך סבורים המחוקקים - צריכה להיות זכות משלהם להעיף אותו משם.

החוק המחייב רוב של 80 חברי כנסת כדי לוותר על שכונות פלשתיניות בירושלים, ובכלל זה מחנה פליטים גדול, "איננו סוף השלום". ויתור על "קודש הקודשים" הזה איננו יכול לעבור - לדעת המחוקקים - ברוב רגיל של כנסת דמוקרטית, והוא חייב להעניק למיעוט של 30 מחברי הכנסת את כוח הווטו למנוע כל הסכם שלום עם הפלשתינים, שאמור להבטיח את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

חוק הנכבה, המאפשר להטיל קנס על ארגונים המציינים את יום העצמאות הישראלי תוך ציון ה"נכבה", "איננו סוף הדמוקרטיה". אחרי הכל, כך מסבירים המחוקקים, ערביי ישראל אינם יכולים להתייחס ליום שהקים את המדינה כאל אסון, ודווקא אז להיזכר באחיהם שגורשו והיו לפליטים. "שום מדינה לא תשלים עם תופעה כזו", אומרים המחוקקים.

פגיעה בתקציבי תיאטראות שאינם מופיעים בשטחים שישראל כבשה ב־1967 "איננה סוף התרבות הישראלית". אחרי הכל, אומרים מקבלי ההחלטות, "ממשלה רשאית להחליט לאילו מוסדות תרבות היא מסייעת, ואם מישהו איננו מוכן להשלים עם כך שבשטחים יושבים אזרחי ישראל הצורכים תרבות, מותר לפגוע בכיס המסרבים להופיע בפניהם".

ראש הממשלה המכהן, כאשר המשטרה ממליצה להעמידו למשפט בשני תיקי שוחד, אינו עובר על החוק, שקובע כי עליו לסיים את תפקידו רק לאחר פסק דין חלוט, ואנו רחוקים משם עוד מרחק רב.

אבל כשכל הדברים הללו קורים יחד, עדיף לא להתבונן בראי.