"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

תיאטרון טוטאלי

,עודכן

שבע שעות של תיאטרון מטלטל, מאתגר, אינטליגנטי ורגיש שמוצג על במה כמעט ריקה ומבוסס כולו על טקסט ובימוי ומשחק נפלאים. הכרטיסים נמכרו מראש, בחוץ משתרך לו תור של אנשים שמחכים להחזרות של הרגע האחרון. מי שמצליח להשיג כרטיס חש בר מזל, שהרי תיאטרון, להבדיל מקולנוע, הוא בר חלוף.

"The Inheritance" - "ההורשה" או "הירושה", זה שם ההצגה. לא רק במובן הכספי, אלא בראש ובראשונה במובן של אחריות ודפוס פעולה וחובה מוסרית. המחזאי הוא מאת'יו לופז, אמריקני, הבמאי הוא סטפן דדלי. רובם המכריע של השחקנים צעירים, אבל בחלק השני מופיעה האישה והאגדה ונסה רדגרייב, האישה היחידה על הבמה, והופעתה קורעת לב.

בסוף שנות ה־80 כתב המחזאי טוני קושניר את "מלאכים באמריקה", שעסק בהשפעת מגפת האיידס על החברה האמריקנית, ונחשב לאחד הטובים שנכתבו בעשורים האחרונים. גם ההצגה ההיא ארכה כשבע שעות. "הירושה" מתכתב עם המחזה ההוא, ועוסק בדור שלא ידע את המגיפה ולא חווה את השלכותיה על אמריקה בכלל ועל הקהילה הגאה בפרט. הגיבורים שלו חוגגים את החיים, נהנים מחופש מיני ותודעתי, ניו יורק שלהם היא לא העיר של שנות ה־80, שבה עשרות אלפי בני אדם מתו מהמחלה. אבל במהלך ההצגה הם נחשפים, כמונו הצופים, להשפעה האדירה שהיתה למגפה, לחוסר האונים, הפחד והייאוש שהמחלה הביאה איתה.

וזה כואב. זה כואב כך שאת שני חלקי ההצגה סיימתי ממררת בבכי. בקהל יושבים הרבה גברים שחוו את החוויה, הומוסקסואלים כבני 50 ו־60 שהמגיפה תפסה אותם בשנות ה־20 שלהם. הכוח שיש לאנשים הצופים יחד וחווים חוויה משותפת - הוא אדיר. סובבתי את הראש ומסביבי ישבו אנשים, המזהים את עצמם על הבמה ומגיבים כפי שאנחנו מגיבים כשהיצירה משקפת את חיינו.

זהו סוג של תיאטרון שספק אם ייעשה בזמן הקרוב בישראל, ודאי בתיאטרון הרפרטוארי. עירום פרונטלי גברי, נשיקות בין שחקנים בני אותו מין, הנושא, השפה, כמות השחקנים ומשך ההצגה יקשו על התיאטראות לשווק אותה מחוץ לתל אביב. בעידן שבו שרת התרבות דורשת מפסטיבל ישראל להוריד הפקה שיש בה עירום, כולם קצת יותר זהירים. ובכלל, הקהל הישראלי לא "חונך" לצפות, ביום אחד או ביומיים, בהצגה כה ארוכה. אבל אולי יקרה נס. אולי אחד מהמנהלים האמנותיים ירצה לאתגר את הקהל שלו, לאפשר לו משהו אחר. יש בארץ מספיק במאים מוכשרים ושחקנים נפלאים שיכולים להחזיק את יצירת המופת הזאת על כתפיהם. אם זה יקרה, זאת תהיה תעודת כבוד לתיאטרון הישראלי וחוויה חד־פעמית לקהל.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר