אם הכל שפיט, אז הכל חקיק

כל כך הרבה מדברים בימים אלה על שלוש הרשויות, ואיך הן מפקחות זו על זו. נשמע מרשים, אבל מעורפל. בגדול, המטרה היא למנוע שימוש בלתי הוגן בכוח שיש לכל אחת מהן. לדוגמה: אם הכנסת תחוקק חוק שלפיו כל הבלונדינים יילקחו לעבדים, בית המשפט יפסול את החוק כמנוגד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. וטוב שכך. לצורך חוקים בלתי סבירים בעליל, רצוי שיהיה אקטיביזם שיפוטי. זו לא מילה גסה.

אלא שכמו בכל דבר, ההרמוניה בין שלוש הרשויות תלויה גם בשכל הישר. כל אחד מהצדדים בתיקו המקסיקני המשולש הזה, אמור לדעת מבחינת ההיגיון והיושרה מה הוא לא אמור לעשות, אפילו אם זה כביכול בתחום סמכותו.

פסילה סדרתית של חוקים, תקנות והחלטות ממשלה וקביעה ש"הכל שפיט", כדברי אהרן ברק, אינן איזון אלא מפגן שתלטני. אני אשפוט מה שבא לי, כי רק אני צודק ויודע יותר טוב מכולם. בארץ החכמולוגים, תמיד ימצאו בעלי העניין דרך להכניס כל דבר להגדרה של "הפרת חוק יסוד", ונוצר מצב שהממשלה והכנסת אינן יכולות לעשות דבר מבלי לקבל את אישור המלך בג"ץ הראשון.

מכיוון שלמלך יש דעות פוליטיות ואג'נדה המנוגדת לעמדת הממשלה, התוצאה אינה איזון בין הרשויות, אלא איזון בין מי שנבחר באופן דמוקרטי לבין מי שהפסיד. היום יכול השמאל להתייחס לבחירות כאל לא יותר ממשחק ידידות. מה אכפת לו אם יפסיד בבחירות; יש בג"ץ. והרי השמאל לא חזק ביושרה; כל צעד שאינו מתיישר עם דעותיהם הוא קטסטרופה וחייבים לפסול אותו, אחרת גזענות ונאצים.

מיותר לציין שזה לא תקין, לא דמוקרטי ולא כוונת המשורר בהפרדת הרשויות. זהו שימוש לא אחראי בכוח. הממשלה יכולה, חוקית, להכריז על מצב חירום לאומי ולהשעות את סמכויות בג"ץ והכנסת, אבל היא אינה עושה זאת אף שהדבר "בסמכותה" כי אין סיבה טובה, אין באמת מצב חירום, הדבר מנוגד להגינות הבסיסית ולשכל הישר.

לעומת זאת, בג"ץ נתון בשיכרון כוח שהוא מוריש מהרכב להרכב, באופן שמלכות השופטים כבר נראית להם כמשהו מובן מאליו. אין אף אחד מעליהם. הם מפעילים את כוחם גם נגד מינוי שופטים שאינם חפצים ביקרם. זו לא דמוקרטיה, זו בג"צוקרטיה.

פסקת ההתגברות היא הכרחית, מהלך עוקף־מחטף, שיאפשר לקבוע שחוקים מסוימים אינם נתונים למרוּת הוד־מלכותם מטעם עצמם. אם אחת הרשויות מחליטה להפר את הכללים ולהשתלט על הלוח כי "הרי ברור שהיא צודקת", אין ברירה אלא להפעיל מולה ריסון. אם הכל שפיט, אז הכל חקיק.