שטף של התעלמות

נוראות נחל צפית הלכו איתי לכל מקום. אנשים צעדו במדבר ומים חטפו אותם. הטבע הסתער על נשים צעירות ואיש. הכריע אותם כקש. אם לא היה מדובר בטרגדיה מנקבת ריאות שמנעה ממני שינה הייתי אומרת שמדובר באירוע קולנועי: ההפתעה. הרעש שיצר השצף. מלתעות המים. האדמה שנעה ממקומה כולל סלעים, עצים, מוקשי צבא.

אי אפשר לעצור את ציר כדור הארץ ולא את השעון. בספירת העומר אנחנו מצווים לשים לב לזמן הזולג. יש מוות המוני של 24 אלף תלמידי רבי עקיבא. אנחנו מונים את הימים. סופרים יום, ועוד יום, וכמה שבועות זה ביחד. שמתי לב שבימים האלה אני מודדת בעין פקוחה מה הספקתי. אני רואה את הימים נעלמים. מחר מספר אחר.

מה אומרים נוכח מותם המיותר של צעירים? אנחנו מסתערים על שאלות פרוצדורליות ומי נתן את ההוראה. אם יהיה אשם יהיה יותר קל. אנחנו לא מבינים כלום. מדוע השיטפון היכה דווקא שם, מדוע האיראנים, בלי גבול משותף איתנו, רוצים להפוך את ישראל לשדה חרוש. זה לא שייך לעיתון פוליטי מהסוג שאתם מחזיקים ביד, אבל יש מקום גם לתפילות. גם אם נעשה הכל לפי הספר ובהתאם להנחיות, עדיין יש מרווח סיכון נתון לשמיים. מנהלת בית הספר של ילדיי עומדת ליד אוטובוס שיוצא לטיול ושפתיה נעות. היא אומרת את תפילת הדרך עבור הילדים.

אסון השיטפון יישאר איתנו עוד זמן רב. יהודים לא רגילים באסונות מים. יהודים לא שחו. לא היו יורדי ים. גרנו בערים ובכפרים. האיום בדרך כלל היה אש. העיירה בוערת, שריפה אחים שריפה, הקוזאקים עם הלפידים. פתאום ניתן תוקף לשורה מ"ונתנה תוקף", מי במים ומי באש. מולקולות של מים, החומר העדין והנוח הזה, לקחו חיי אדם. והישימון הטביע אדם. יש מצולות בנגב, איך אפשר להבין את זה.

מאגרי המים של ישראל לא רוו טיפה אחת מהשיטפונות. נחלי הגליל יבשים. הכנרת שחורה. המים בדרום הלכו אל הכלום. המדבר הוא מדבר. ובתוך כל הכלום מזדהר גם פנס גבורתו של צור אלפי. סלע־אדם שמסר נפשו כדי להציל אחרים עד שהזרם טרף אותו.

יש מה ללמוד מהאסון, בלי קשר לסיפוק המגעיל של התזת הראשים. אני אוספת את מה שאפשר ללמוד מעשרה קברים. להיות זהירה. לקחת טווח ביטחון גם על חשבון זרימת החיים, להיות פחות זורמת. יכול להיות שמי שהביע ספקות לגבי קיום הטיול שמע מאחרים את ההצעה: "תזרום". הזרם היה קטלני.

לא "לזרום" אם הזרימה מנוגדת לתחזית מזג האוויר. גם לא "ללכת עם הזרם" החברתי. להפעיל חוש ביקורת. ייתכן שהכריזמה של המדריך השאירה את שאלות החניכים קבורות בחול? אני מזהירה את הילדים שלי מפני אנשים כריזמטיים מדי, רבנים או מחנכים. לא ללכת כסומים אחרי אדם.

מעט רחב לבבי כשקיבלתי בעקבות האסון מכתב להורי תיכון הימלפרב שבו לומד בני, ובו כתבו המנהלים: "יש לנו אחריות על הגוף והנפש של ילדיכם. אנחנו עושים כל מאמץ לעבוד לפי הנחיות משרד החינוך... ואנחנו מקווים שתסמכו עלינו, אבל שלא תסמכו עלינו בעיניים עצומות. אנחנו מבקשים מכם לא לחשוש לעמוד על דעתכם".

ואני לוקחת שיעור גם מראש המכינה יובל כאהן שאמר: "קרה אסון כבד וכל עולמי חשך עלי, וזה קרה תחת האחריות שלי". הוא קיבל אחריות והתפטר. אני בטוחה שיביע חרטה, לא בשל הנחה שאולי יקבל בגזר הדין אלא כי המצפון שלו חזק מהגאווה.

לחרטה ציבורית כזאת יש ערך שיועתק אל כל מי שנושא אחריות על קבוצה. המכינות יתנהלו אחרת. טיולים ייצאו אחרת. אנחנו כבר אחרים. השיטפון מירק אותנו. נשים לב. נתחשב באזהרות. לא ככסת"ח משפטי. כי תמונת משפחות יושבות שבעה לנגדנו, ואיך מעיניהם של נערים ונערות נזלו מים.

איור: בת אל בן חורין

פואטיקת המחנות

להתחרט, להודות בטעות, לבקש מחילה, להביע צער - כל אלו נדרשו על ידי ההמון כשהיה מדובר בראש המכינה ובמדריך ששגו בשיקול הדעת באופן חמור וישלמו על כך לשארית חייהם. אבל אותם אנשים שתפסו בשיניהם את שני אלה כדי שיצטערו! יודו! יקבלו אחריות! לא דרשו דבר מזה בהקשר האיראני. ויש ממי לדרוש.

המומחים שתמכו בהסכם הגרעין לא נדרשים להודות בטעות. הביטחוניסטים הישראלים שהתייצבו לימין אובאמה לא מתבקשים לבקש מחילה. העיתונאים, שלגלגו על אזהרות נתניהו בבטן אחוזת צחוק, לא נקראים להביע חרטה.

האם הם מתהלכים היום כשמשקולת של מאות ואלפי קברים עתידיים על כתפיהם? האם אנחנו מניחים להם משום שהאסון עוד לא התרחש? האם היינו מעמידים לדין ציבורי את ראש המכינה והמדריך גם אם כולם היו יוצאים רטובים וצוחקים מהנחל? אולי ניצלנו. אולי עוד לא ניצלנו וצריך להקשיב עכשיו לחזאים.

(הערת אגב: אם פיקוד העורף נערך למלחמה, אחד התיקונים צריך להיות לדאוג למקלטים, ולו ציבוריים, ביישובים הערביים. אין מקלטים ביתיים או ציבוריים. המשפחות לא אשמות במלחמה).

פוליטיקת הזהויות הישראלית קשה לסדיקה. בכל נושא אנחנו מסתדרים לפי מחנות. אחרי מסיבת העיתונאים בקריה חשבתי שלא יהיו פה מחנות. הקלסרים - קלסרים. העובדות - עובדות. חצי טון חשוף ותחושת הקלה. פרויקט בעל יעד תמציתי, להשמיד את מדינת ישראל, ואוטוטו (חלילה) יכולת לעשות כן, נחשף במבצע מפואר והונגש לכל בית בעולם בידי ראש ממשלה רהוט. אבל גם אחרי מופע הקלסרים היה מי שהמשיך ללכת באותו נחל וגימד את נתניהו לגובה דשא.

מישהי כתבה בפייסבוק "לא אצפה בנאום המלך של האיש הכי מסוכן שהנהיג אי פעם את המקום הזה". הגאווה. היא לא רוצה לדעת. לא רוצה לשמוע את השירות המטאורולוגי. שיטפון בדרך? זה רק שואו, "הצגה של האיש המסוכן". לא רק סיכול תוכנית האטום נדרשת, אלא גם סיכול תוכנית האֲטוּמִים.

נשנקו מהדגלים

בשבוע של יום העצמאות השתתפתי בצערם של כותבי "הארץ" שנשנקו מהדגלים ומהחגיגות שנראו להם "כמו יום כיף במקום עבודה סדיסטי". מכולם הרחיק כותב המוסף עפרי אילני שכתב כי הוא מקנא באומות שיש להן סופרים "שממש שונאים את מדינתם, שנאה שוצפת ומבעבעת".

הוא הפציר באנשי הרוח להיות כמו הסופר האוסטרי תומס ברנהרד שכתב על ארצו שהיא "המשתנה של אירופה, שיממון מבחיל ולכלוך", ואסר בצוואתו פרסום ספריו במולדתו סתם מתוך שנאה. "מי שינסה למצוא את מקבילו הישראלי של ברנהרד - ייכשל", קונן אילני, שלפי מיטב ידיעתי איננו איראני. "אנשי הרוח שלנו לכל היותר יבטאו שנאה כלפי יסוד אחד במדינה או בחברה, אבל לא תמצאו מישהו שפשוט שונא את ישראל, את הישראליות, את הישראלים". התשובה פשוטה, אילני: מספיק שונאים אותנו בעולם.