המילים יפות, יישומן הרבה פחות

בנאום מרשים, שהחזיק במשך 17 דקות ארוכות באופן מעורר הערכה, אמר שר החינוך נפתלי בנט:

"אינני רק שר החינוך, אני גם מנהיג פוליטי של אחד הצדדים בוויכוח. אני משוכנע שאני צודק ושהדרך שלי היא הנכונה. אבל, לו היה כפתור שהיה הופך את כל הישראלים לבעלי אותה הדעה כמו שלי, לא הייתי לוחץ על כפתור כזה. ברור שאני רוצה לשכנע במחלוקת, אבל אני לא רוצה להעלים את המחלוקת. יש כמה כוחות רעיוניים שמתנגשים אלה באלה בעם שלנו. זה טוב, זה לא דבר רע. אנחנו זקוקים להם.

יש זרם שמדגיש את הלאומיות; יש מי שמדגיש דווקא את הדתיות; יש מי שמציב במרכז את האוניברסליות וזכויות האדם. אנחנו זקוקים לכולם ביחד. הם מאזנים אחד את השני, אנחנו צריכים להקשיב לכל אחד מהכוחות. כל צד בוויכוח מאזן את הצד האחר, והשילוב מרומם את כולנו".

ההצהרות היפות של שר החינוך, עומדות בניגוד לאופן קבלת הדעות שאינן תואמות לתפיסת עולמו. בשנים האחרונות הפך הציבור הישראלי למקוטב וחסר סבלנות, גם משום שמפלגתו של שר החינוך משדרת ללא הרף מסר ברור ותקיף, של מפלגה הבאה לנקות את המדינה מכל מה שמייצג המחנה השני.

רק כך ניתן להבין את המהפכה שמובילה השרה איילת שקד בבית המשפט העליון, למינוי שופטים התואמים את תפיסת עולמה. כך פסקת ההתגברות שתכליתה לבסס סופית את יכולתו של השלטון הנוכחי לחוקק חוקים ללא כל הפרעה או בקורת - ולסכן את הדמוקרטיה המבטאת ריבוי דעות.

כזו היא הצעת חוק חינוך ממלכתי: ‘’מניעת פעילות ארגונים הפועלים נגד מטרות החינוך’’, הבאה לקבוע מי לדעתו של שר החינוך רשאי להיכנס לבתי הספר. זה הכפתור שבעזרתו מבקש בנט להפוך את כל הישראלים לבעלי אותה דעה.

מנעד קבלת האחר של שר חינוך, במערכת שעליה הוא מופקד, צר מלהכיל את כולם. הוא מגדיר את "האגודה לזכויות האזרח" כמגינת מחבלים. הוא רואה בשלילה את כניסת "פורום המשפחות השכולות" לבתי הספר. הוא מונע מקצינים וחיילים שוברי שתיקה, מהטובים בבנינו, לשוחח עם תלמידים בבתי ספר על מחיר הכיבוש, וכך הוא מדיר את "בצלם".

אולי, כהשלמה הכרחית לדברי הפיוס בטקס פרס ישראל, כדאי ששר החינוך יפרסם בחוזר מנכ’’ל הקרוב, כי הוא מתיר גם את כניסתם של ארגונים אלה לבתי הספר. כדאי גם לבטל את הצעת החוק המעניקה לו "כפתור משתיק". אחרת, יהיו דבריו רק אמרות מרוממות נפש של תעמולת בחירות קרבה.