מזיכרון לחגיגה: רק בישראל

הצמידות שבין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל לחגיגות יום העצמאות מזכירה לכולנו כי חירות אינה ניתנת חינם, היא נקנית בדם, אש ותמרות עשן. אברהם שטרן (יאיר) כתב בשירו: "אני יודע: יום יבוא או ערב, אפול בדד, גוסס בשדה הקרב... אך מה ימתק בשדה הקרב המוות... כשעיני תראינה משואות הניצחון". הערב בטקס המרשים בהר הקדושים, הר הרצל, נחזה במעבר מנרות נשמה זעירים למשואות זוהרות ומדליקות. מעבר שמבטא את מהלך ההיסטוריה היהודית לאורך אלפי שנים. משעבוד לגאולה, מחיים במולדת לגלות ומחורבן לתקומה.

לאחר שואה איומה, כבחזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל, עם ישראל קם, התחיל ללכת, הקים מדינה והחל מקבץ גלויות לתוכה. עתה במלאת לה 70 אפשר לחוש גאווה וגאון, להרבות שמחה וגיל ולהפנים כי ממדינה קטנה, מוקפת אויבים, שנאלצה להתמודד בשדה הקרב, ברחובות הערים ובדרכי הארץ השלמה, הפכנו למעצמה חזקה ובטוחה. מושא לקנאה, לפליאה ולחיקוי של אומות ותיקות וגדולות.

היום בבית העלמין הצבאי שבו קבורים החברים שלי מחטיבות 188 ו־500, שנפלו במלחמת יום כיפור, ארים ראשי ואספר להם שקורבנם לא היה לשווא. בזכות מסירות נפשם ואהבת המולדת שפיעמה בהם, יש לנו מדינה חזקה ואיש לא יוכל עוד להרים יד על יהודי מבלי שתינתן לכך תגובה הולמת. קורבנם הנשגב מאפשר לנו לראות עין בעין את התגשמות החזון הציוני ברוח נביאי ישראל.

אזרחי ישראל ברובם הגדול מאושרים ומודים על הטוב והביטחון האישי. הדמוקרטיה מועצמת, הארץ נבנית, ירושלים מאוחדת לנצח, הכלכלה משגשגת, האבטלה בשפל, הטכנולוגיה הישראלית משנה את העולם, הקשרים עם מדינות ערב מתהדקים, המרכז והפריפריה מתקרבים במהירות ואפשר להוסיף כהנה וכהנה. אין לי ספק שיום יבוא, והוא קרוב, וגם יהודי ארה"ב יעלו לארץ מתוך הבנה שהעתיד מצוי רק בארץ ישראל.

הניסיון להציג את החברה הישראלית כשסועה ומפולגת, מופרך. הישראלים אוהבים את הארץ, רובם מחוברים אל המסורת היהודית, מעריכים את חלוצי ההתיישבות וגאים בחיילי צה"ל. מיעוט זניח עדיין לא מייצר שסע.

אינני שייך לאלה שמסתכלים אחורה בנוסטלגיה. את זאת עשתה אשת לוט. אני מביט קדימה ורואה ימים טובים של אחדות, תיקון מידות, סיוע לחלשים בחברה, התגשמות חלומות, המשך קיבוץ גלויות ושגשוג.

אז הדליקו האורות, שירו בכיכרות כי חג עצמאות שמח - לישראל שלנו!