ביקורת שאינה בגידה, הוקרה שאינה טיוח

ככל שמתקרב יום העצמאות ה־70, עולה הטמפרטורה של השיח הציבורי. יותר מבעבר, מסתמנת הקבלה מסקרנת בין קבוצות שונות המבקשות למתוח ביקורת על היבטים מסוימים במדינה, בהווה ובעבר; ולמולן קבוצות, המבקשות לדחות את הביקורת הזו ולהגן מבחינתן על שמה הטוב של המדינה.

הסדרה "סאלח, פה זה ארץ ישראל" השיבה למרכז השיח את הדיון על מעשים קשים של המדינה בשנותיה הראשונות, כלפי עולים מארצות האסלאם. בעקבות הסדרה, יש המבקשים לשלול רחובות ומוסדות שנקראו על שם האישים המעורבים בהליכי הקליטה. מנגד, נשמעים קולות המסנגרים על אותם אישים ומוסדות. לעיתים מתקבל הרושם שהמסנגרים חשים שהביקורת על אותן פעולות בעבר מטילה צל על מדינת ישראל בהווה ופוגמת בהישגיה ובשמה הטוב.

במקביל לדיון חדש־ישן זה, נשמעים לאחרונה קולות המבקרים את מדיניות ישראל לנוכח האירועים ברצועת עזה. מנגד, יש המבקשים להשתיק ביקורות אלה, ולא פעם מתקבל הרושם שזה נובע מחשש לחוסן הלאומי - מתחושה שהביקורות מטילות דופי בערכי יסוד ובמושכלות יסוד של קיום המדינה.

לנוכח הוויכוחים המרים, שבהם לעיתים כל אחד מהצדדים טוען שהאחר אינו לגיטימי ("גזענים", "בוגדים" וכדומה), עולות שאלות עקרוניות: האם ביקורתיות כלפי היבטים מסוימים במדינה (בהווה או בעבר) היא בוגדנות וחתרנות, והאם הרצון להצביע על הטוב במה שקיים ולהודות עליו מבטא בהכרח טיוח ושמרנות?

אם לא נבהיר לעצמנו כיצד ביקורת עשויה להיות בונה, כיצד אפשר לבקר מתוך אהבה ("נאמנים פצעי אוהב"), כיצד להכיר תודה על מה שקיים ועם זאת להצביע על פגמים - לא נצליח לדבר, ובוודאי לא להתקדם. בתנועת הנוער למדנו להעביר משוב "בשיטת הסנדוויץ'" - שימור שיפור שימור - כדי שהאוזן תיפתח גם לביקורת. כך גם אמירתו של רבי שמחה בונם מפשיסחא, על שני הפתקים שצריך כל אדם לשאת בכיסיו - "בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם" ו"אָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" - מקפלת בתוכה את ההבנה שההתקדמות כרוכה ביכולת לשאת את שני המבטים הללו על עצמנו ועל המציאות סביבנו.

הימים הלאומיים שבין פסח (היציאה מעבדות לחירות), דרך ימי הזיכרון לשואה ולגבורה ולחללי מערכות ישראל ועד ליום העצמאות, הם הזדמנות חשובה לחברה הישראלית - הזמנה להתבוננות, להערכה, לחשבון נפש שאינו בהכרח הלקאה עצמית. טוב נעשה אם נצליח לנסח מה אנו מוקירים במציאות סביבנו, על מה אנחנו מודים, מה אנחנו מעריכים, וגם מהם הדברים שדורשים תיקון, ומה היינו רוצים לראות אחרת בימי העצמאות ה־71 וה־120 למדינתנו. אולי כך יתקיימו בנו דברי הנביא "הָאֱמֶת וְהַשָלוֹם אֱהָבוּ".

רגב בן דוד לומד ומלמד ב"בית מדרש ישראלי - עין פרת"