ותודה לחמאס על מה שהסביר לנו

אולי צריך להודות לחמאס על "צעדה השיבה" (ולמען הסר ספק, הנהגת החמאס אחראית לאירועים שבהם נהרגו 16פלשתינים, כולל לפחות 7 מחבלים), במטרה להסב את תשומת הלב של האוכלוסייה המתוסכלת, הסובלת מהמצוקות שגורמת "ממשלת" החמאס. צה"ל עמד בהצלחה במשימתו לחסום את הפורעים, ועל כך יש לברך אותו. החמאס הצליח, כפי שהתכוון מלכתחילה, לזכות במספר כותרות אוהדות והכרזות סולידריות ברחבי העולם הערבי, כולל מאלה שהיו פועלים בדיוק כפי שפעלה ישראל, אילו עמדו בפני אתגר דומה.

עם זאת, אי-אפשר להתעלם מכך שהמצב הזה, שניתן היה בבירור לחזותו מראש, חייב מאמץ דיפלומטי והסברתי הולם, כולל השלכות משפטיות – וזה כנראה לא נעשה.

מבחינת ישראל, הלקח העיקרי לעתיד ממה שהתרחש ברצועת עזה הוא, שיש לראות בכך דפוס וקדימון אפשריים למה שעלול להתרחש, אילו הייתה קמה בגבולנו המזרחי בנסיבות הנוכחיות מדינה פלשתינית עצמאית – גם היא קרוב לוודאי בשליטת החמאס. שום גדר-מערכת ואף חומה מוצקה, לא יוכלו לעצור ניסיון לנהירה המונית מאורגנת לעבר ישראל בחזית רחבה הרבה יותר מקו ההפרדה בעזה. אלא אם תימשך השליטה הביטחונית המלאה של צה"ל וזרועות הביטחון האחרות, לא רק לאורך הגבולות החיצוניים של יהודה ושומרון, אלא גם בתוך השטח עצמו.

בהקשר זה מתעוררות שאלות ביחס למוסכמות של פתרון שתי המדינות. ע"פ מציעי התוכנית "זכות השיבה" של "הפליטים" הערביים תתייחס רק לשטח המדינה הפלשתינית – אמירה שנועדה להסיר מליבנו דאגה, פן ארצנו הקטנטונת תישטף במאות אלפי "שבים" עוינים. כאילו השטח המצומצם ודל המקורות ביו"ש יוכל לפרנס אוכלוסייה כפולה או יותר מזו שמתגוררת בה כיום.

המסקנה ההכרחית היא שכל הסדר אפשרי לסכסוך מוכרח לשים קץ לפיקציית הפליטות שמונשמת ומוחזקת בחיים מסיבות פוליטיות בעזרת האו"ם. יש להעניק ל"פליטים" מעמד של תושבי קבע במקומות שהם גרים מזה שלושה דורות.

יטענו אחרים: אמנם יש בעיה, אבל אפשר להקהות את חודה ע"י התיישבות יהודית מסיבית בשטחי יו"ש שתמנע את ההתפשטות הדמוגרפית הערבית, ואולי תביא להגירת חלק מהם לחו"ל. זו תחזית שמתעלמת מהמציאות הקונקרטית – ותחכומים חשבונאיים לא ישנו את העובדה שבין הים לירדן יתהווה תוך מספר דורות רוב ערבי או לפחות מיעוט ערבי גדול (גם אם תהייה עלייה יהודית בהיקפים גדולים, וזו מטרה ראויה בפני עצמה). עובדה זו תשים לאל את חזון המדינה היהודית ותחייב סייגים חמורים על משטרה הדמוקרטי, שלא לדבר על התנגשויות אלימות בלתי פוסקות בין האוכלוסיות בתוך "המדינה האחת לשני העמים".

אין רבים בישראל שמזדהים עם רעיון העוועים של המדינה האחת לשני העמים – אף שגם אינם מתלהבים מחזיון הבלהות של "עזה" גדולה בשלטון ארגוני הטרור בגבולנו המזרחי – וזו כנראה גם עמדתו של ראש הממשלה. אך מציאות זו מחייבת הסקת מסקנות: האחת, ריכוז המאמץ ההתיישבותי בעיקר למטרות ביטחון המדינה; האחרת, פעולה מדינית מרוכזת לדחיית פתרונות שווא, שמהותם שלילית ומסוכנת יותר מהמצב הנוכחי, גם אם יועלו בידי ידידינו.

אין בכך קידוש ה"סטטוס קוו", אלא קידום דרכים, בעזרת ארה"ב, לפתרונות ביניים שיסירו מהאוכלוסייה הערבית בשטחים הגבלות מיותרות בתחום הכלכלי, האזרחי והממשלי – מבלי לפגוע בחופש הפעולה הביטחוני של ישראל.