החתיכה החסרה בפאזל

חגיגות מבצע הריסתו של הכור הגרעיני בסוריה לפני יותר מעשור מילאו בסוף השבוע את דפי העיתונים ואת מסכי הטלוויזיה והמדיה החברתית, ולא בכדי. היה זה הישג מודיעיני וצבאי שהביא לתרומה של ממש לביטחונה הלאומי של ישראל. נשק גרעיני ניתן להכין בשתי דרכים. הדרך הראשונה היא מאורניום מועשר - להולכים בדרך זו יש צורך במתקן העשרה, צנטריפוגות בכמות גדולה שמפרידות את הסוג המיוחד של האורניום הנדרש מהאורניום הטבעי.

הדרך השנייה היא מפלוטוניום - לצורך זה יש להקים כור גרעיני להקרין בו את החומר ולאחר מכן להפריד את הפלוטוניום שישמש לפצצה.

להתמודד עם המחסור

ארבע פעמים עמדה ישראל בפני אתגר בתחום הגרעיני. הפעם הראשונה היתה כאשר הסתבר שסדאם חוסיין, שליטה האכזרי של עיראק, השיג כור גרעיני מצרפת, כור אשר על פי אופיו הטכני מאפשר ייצור פלוטוניום, כבסיס לנשק גרעיני. אז, בתחילת שנות ה־80 של המאה הקודמת, קבע מנחם בגין ז״ל, ראש הממשלה דאז, כי ישראל לא תאפשר למדינות השואפות להשמידה להגיע ליכולת ייצורו של נשק גרעיני, ועל בסיס תפיסה זאת הושמד הכור ביוני 1981. מאז מכונה התפיסה הישראלית בתחום זה ״דוקטרינת בגין״, והשאלה אם ליישמה עומדת ותעמוד לפתחה של מדינת ישראל.

בפעם השנייה התעוררה הבעיה כאשר עלה המודיעין הישראלי על התהוותו של איום בתחילת דרכו. כבר ב־1995 התריע המודיעין על מאמץ איראני לבניית יכולת העשרת אורניום, ובהמשך הסתבר שאיראן בונה מעגל דלק שלם, מהפקת אורניום טבעי ועד העשרתו לרמה צבאית. ישראל נחלצה לפעולה וניסתה לפגוע ביכולות של איראן - ואכן הצליחה להשהות את התפתחות האיום. במקביל דחפה ישראל את ארצות העולם, ובראשן ארה״ב, לנקיטת סנקציות כלכליות נגד איראן, ולאחר שנים של מאמץ הגיעה איראן בניגוד לרצונה ותפיסת עולמה לשולחן המשא ומתן.

זה נוהל על ידי חמש המדינות הקבועות במועצת הביטחון (סין, רוסיה, צרפת, בריטניה וארה"ב) וגרמניה. בפועל היתה זאת ארה"ב שהובילה הן את מהלך הסנקציות והן את המשא ומתן, שהסתיים ב־2016 בהסכם שעיקרו השהיית מאמצי איראן ל־10 עד 15 שנים, שבתומן יכולה איראן לחזור במלוא המרץ למאמצי העשרת האורניום. גורלו של ההסכם עומד עתה במבחן משום הבטחתו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לבוחריו, לפני שנה וחצי, שלא להמשיך את מחויבות ארה"ב להסכם. האתגר האיראני עדיין כאן, ובעתיד הלא רחוק עוד תתחדד לכולם עוצמתו ומורכבותו.

באתגר הגרעיני השלישי ישראל לא ידעה שיש לה בעיה. בתחילת המאה הנוכחית המודיעין האמריקני והמודיעין הבריטי גילו שמועמר קדאפי פיתח יכולות העשרה של אורניום לקראת אפשרות ייצורו של נשק גרעיני. בחשאי, בלי לעדכן את ישראל, ניהלו שתי מדינות אלה משא ומתן עם שליט לוב החל מתחילת 2003, והביאו לכדי פירוק תוכנית הגרעין הלובית בסוף אותה שנה. ברגעיו האחרונים ייתכן שקדאפי הרהר בשאלה האם, לו היה בידיו נשק גרעיני, היה גורלו האכזר נמנע; האם מדינות המערב ובראשן צרפת וארה"ב היו תוקפות את משטרו לו היתה לו מטרייה גרעינית, שעליה ויתר כמעט ללא תמורה.

השפעה בת קרוב ל־40 שנה. השמדת הכור העיראקי, 1981

בפעם הרביעית עמדה ישראל בפני אתגר של מדינה המתקדמת בנתיב הגרעיני ב־2007, עת הסתבר על בסיס מסקנות המודיעין בישראל כי בסוריה הוקם כור גרעיני זהה לכור מוכר ששימש בצפון קוריאה לייצור פלוטוניום. ההחלטה בישראל היתה ברורה, ליישם את דוקטרינת בגין בפעם השנייה, והכור הושמד.

מה ניתן ללמוד מכל האירועים הללו, המכסים תקופה ארוכה, כמעט 40 שנה? נראה שיש כמה לקחים שאסור להתעלם מהם: צריך להביא בחשבון שעוד מדינות במזרח התיכון ינסו להגיע ליכולת גרעין צבאי, כשיגיעו לידם ההזדמנות, הידע והיכולת. לאחר ההסכם הגרוע שאליו הגיעה ארה"ב בשיחות עם איראן, בתקופת כהונתו של ברק אובאמה, הודיעה ערב הסעודית שגם היא רוצה לממש את זכותה להעשרת אורניום. ייתכן שהסעודים ירצו ליצור משקל נגד לאיראן גרעינית ולייצר נשק גרעיני משל עצמם.

קולות פחות ברורים עולים גם ממצרים השכנה, ולא צריך יהיה להתפלא אם עוד מדינות ירצו ליצור לעצמן מטרייה גרעינית, בעיקר לנוכח האתגר שמעמידה איראן. החזקת נשק גרעיני, או לפחות יכולת ליצור נשק שכזה, עלולה להיות דרישה מינימלית של כל מדינה הנראית בעיני עצמה כרצינית.

אף שמדובר בפרויקט גדול ביותר הדורש מעורבות של מערכות שונות, לפחות פעמיים (בלוב ובסוריה) לא הצליח המודיעין הישראלי לאתר את מאמצי הגרעין הללו. בלוב - כי המדינה היתה מחוץ למרכז הקשב המודיעיני, ובסוריה אף שהיתה במרכז הקשב.

מכאן ניתן ללמוד שאין ערבות כי מאמצים כאלה יאותרו בעתיד, קרי, לעולם לא יהיה המודיעין הישראלי (והעולמי) מושלם ואי אפשר לדעת היכן הם החורים בכיסוי והיכן חסרים חלקים בפאזל המציאות שרואה המחקר. צניעות מודיעינית מחד ומאמצים בלתי נלאים לשיפור הכיסוי והמחקר הכרחיים. זה מאמץ אינסופי, שתמיד יהיה בו מחסור באמצעים, בעיקר אנשים ונשים איכותיות וכסף.

נכונות לשלם מחיר

ישראל לא יכולה לסמוך על כך שבעלות בריתה, כולל הידידה הגדולה ביותר, ארה"ב, תחת משטר אוהד, יחלצו אותה מאיומים מסוג זה. על ישראל לבנות את יכולותיה להרוס את מאמצי אויביה לרכוש יכולת לייצור נשק גרעיני, לשכלל אותן ולשמור את חיותן, כי קשה לדעת מתי בדיוק צריך יהיה להשתמש ביכולות אלו.

ההבנה שישראל חייבת להיות מסוגלת להגן על עצמה בעצמה מקבלת חיזוק מכל אירוע שכזה, יש לכך ודאי מחיר, וצריכה להיות נכונות לשלם אותו.

והלקח האחרון נוגע לאיכות קבלת ההחלטות. הן החלטתו של מנחם בגין ז״ל והן החלטתו של אהוד אולמרט יבדל״א נפלו לאחר דיונים מעמיקים והתמצו בהחלטה ברורה בסופו של תהליך, אל מול התנגדות לא קלה (לפחות במקרה הראשון). כמדינה קטנה שיש עליה איומים רבים, חייבת ישראל לשקול בכל עת מחדש כיצד נכון לשמר את דוקטרינת בגין.

הבנה זאת מחייבת תשומת לב רבה וזהירות - אך מערכת היכולה ויודעת לקבל החלטות. √