שונאים, סיפור אהבה

ולדימיר פוטין לא המציא את זה. גם בכפר ורדים היה שיעור ההצבעה 74.5%. לשמאל. וזו היתה החלוקה בבחירות 2015 לכנסת: המחנה הציוני 48%, מרצ 13%, יאיר לפיד 13% ועוד חצי אחוז לרשימה המשותפת. מכאן אפשר לקבוע ללא סייג - מדובר ביישוב בעל אוריינטציה שמאלית.

חולפות שלוש שנים, מכרז לשיווק קרקעות לבנייה יוצא לדרך. ב־50 מתוך 120 זוכים ערבים. תושבי היישוב השלו נזעקים: "עד כאן", הם אומרים, "חייבים לחשב מסלול מחדש. להקפיא את המכרז!"

סיפור נהדר, לא? משום שהכפר הפסטורלי בגליל המערבי, השוכן סמוך למעלות־תרשיחא, חושף את האמת הברורה - אמת שבימין מדקלמים כבר עשרות בשנים: השמאל נגוע בצביעות. יפי הנפש אוהבים ערבים. גם מסתננים הם אוהבים. ליבם יוצא - לאלה ולאלה, בכל הזדמנות. אבל מרחוק. פתאום, כשזה מגיע אליהם הביתה, צץ לו הצביון היהודי, החזון הציוני מתעורר בקרבם. הללויה. איפה הייתם עד עכשיו?

ייהוד הגליל היה ועודנו משימה לאומית. אין להתבייש בזה. אם קובעי המדיניות לא יתנערו מאדישותם, יגדל הפער בין האוכלוסיות. לפי נתון שפורסם ב־2013, שיעור היהודים בגליל התחתון - 20%. השאר ערבים. במחוז הצפון כולו קיים רוב לא יהודי - 53%. אין חולק על זכותם של אזרחי ישראל הערבים להתגורר שם.

מצד שני, אין שום פסול בניהול מדיניות מאזנת - ואף מעבר לכך. במדינת היהודים ראוי שיהיה רוב יהודי בכל מחוז. כשנוסדה כרמיאל, לפני 54 שנים, החזון היה על השולחן, גם המשימה הנשגבה לא כובסה במילים מתחנחנות. בלב אוכלוסייה ערבית הוקמה עיר יהודית, תוך הצהרה ברורה, שישראל מתכוונת לערוך שינוי דמוגרפי.

בעשורים האחרונים, בשיח אלים, המבקש להרתיע ולסתום פיות, הצליח השמאל בחסות משטרת המחשבות שלו להשתיק את הקולות השפויים, המצדדים במדינה יהודית, עם רוב מובהק. לדבר על "ייהוד" וחזון ציוני הפך לא פופולרי. מייד נשמעו ההטפות מן המחנה הידוע, הסובל ממוסר כפול. כעת נחשפת האמת: כשזה מגיע לפתח ביתם, מבקשים אנשי כפר ורדים לעצור ולפסול את המכרז.

כעת דמיינו תרחיש דומה בקריית ארבע. נניח שאיתמר בן גביר ומיכאל בן ארי היו מבקשים לבטל מכרז לבניית 40 בתי קרקע בקריית ארבע, משום שבין הזוכים - 20 משפחות ערביות. אנחנו יודעים כיצד היה השמאל מסתער בחמת זעם על המתיישבים. התקשורת הממוסדת היתה שולפת מהמחסנים את פחי הדיו האדום, כדי להסלים את כותרות עיתוני הבוקר ב"גזענות" ו"אפרטהייד". מגישי התוכניות היו ממהרים להביע את הזעזוע הקבוע שלהם, והמהומה היתה גדולה. אבל כפר ורדים זה יישוב רחוק; אפשר להסתפק בנזיפה רפה. מחר כבר ישכחו.

• • •

אז ראשית לא נשכח: בכל פעם שמשטרת המחשבות היעילה של השמאל תשלוף איזה גינוי אוטומטי מזויף כלפי מחנה הימין, נזכיר להם את המקרה הזה. נזכיר שבין השבילים המטופחים לגגות האדומים מסתתרת הרתיעה האמיתית מהשונה. גילויי החיבה נעלמים. גם החמלה וההכלה. מובן שלא כולם בכפר ראויים לביקורת הניתכת פה, אבל הרוב קובע - והתוצאות מדברות בעד עצמן.

שנית - ואין להסתיר זאת, צודקים תושבי הכפר וטוב שהתעוררו: צביון של יישוב איננו דבר מבוטל. בדיוק כפי שיהודים לא יורשו לרכוש בית או קרקע באום אל־פחם למשל או בכפר מנדא (אפילו להפגין לא תמיד יש אישור), כך גם ביישובים יהודיים. בוודאי כשמדובר באזורים שבהם למדינה יש אינטרס לשנות את המצב הדמוגרפי. זה הרעיון של מדינה יהודית. עכשיו, כשהאמת בשמאל נחשפת, חיסכו מאיתנו את הזעזוע.