גנדי, פה זה ארץ ישראל

עד וילנה הרחקתיכדי לגלות שאוכל הודי הוא נייר לקמוס תרבותי. המטבח ההודי מסגל עצמו אל חוקי המקום וטעמיו. לא מתוך התבטלות, אלא בקלילות המכירה בערך עצמה. כאומרת, לא משנה איך תסובב את זה, איזה "טוויסט" מאסטר־שפי תכפה עליו, המהות הפנימית של האוכל ההודי חזקה כל כך, שהוא יבלוט בייחודיותו גם תחת מפלי שמנת ליטאית.

זה היה עוד ערב באר־שבעי תכול, בין אביב לקיץ בשכונת ו' הישנה, וחנוך סטמקר היה מוטרד מאוד. מגיל 12 הוא גדל במטבחים של רמלה ולוד, האכיל אנשים במתכונים שהוקצעו ודייקו את השימוש בתבלינים מדור לדור. כשבגר, נדד לתל אביב, הקים בה את "סאב קוץ' מילגה", וחי את מה שהוא חשב לחלום הישראלי.

לאחר כמה שנים מאס חנוך בחיי "סדום ועמורה" והגיע לבאר שבע בעקבות סטודנטית בבן־גוריון. כדי להוכיח לאהובתו שהוא מסוגל לפרנס, פתח חנוך ב־2006 את מסעדת "הודו הקטנה", ברחוב ד"ר עמנואל רינגלבלום בעיר. למרות שהמחשבה לפתוח מסעדה הרחק ממרכזי הקניות הבאר־שבעיים, בתחתית בלוק של מאמות "סאלח" וסוחרי סמים, נשמע כמתכון בטוח להתאבדות כלכלית - "הודו הקטנה" הפכה בן־לילה להצלחה.

על פופים ושולחנות נמוכים, גילו הסטודנטים את קפיצת הדרך להודו ובאו להעלות זיכרונות מהטיול מעל מגשי טאלי צבעוניים. כמה חודשים לאחר מכן נפתח גם "עשן הזמן", בית קפה, חנות ספרים ובית לתרבות מקומית - ומשם נסללה הדרך הרחבה להפיכת רחוב רינגלבלום המנומנם למעין סוהו באר־שבעי, שנע בין אקטיביסטי לנהנתני.

יותר מעשור לאחר מכן, הרחוב הומה ומלא בבתי אוכל מכל סוג וטעם. את ישישי התהילים והסבתות עם הסלים החליפו היפסטרים מזוקנים וסטודנטיות שקועות במסכים. בגיאוגרפית קוראים לזה ג'נטריפיקציה - התחלפות אוכלוסייה מבוגרת וענייה באוכלוסייה צעירה אופנתית ופסאודו־אמידה. בבאר־שבעית קוראים לזה "לנדל"ן את המדבר". דירות עמידר של פעם נפלו כפרי בשל בידי מעמד הביניים ממרכז הארץ. במחיר של כמה שנות שכירות בשכונה, קנו ההורים דירות לילדים ועכשיו הארנונה ומחירי הדירות בשמיים, וחלק מהעסקים החלוצים נפלטו מהשכונה ונדדו למקום חדש, כי פשוט לא יכלו לעמוד במחירים המאמירים.

אבל חנוך מוטרד היום ממשהו אחר: השף גג'ינדר סינג מסיים חמש שנות עבודה, והחוק הישראלי מחייב אותו לחזור להודו. "זה מטורף, הרי ממילא אביא שף הודי אחר, אז מה אכפת למשרד הפנים שיישאר כבר?" חנוך תוהה, "אתה יודע כמה זמן לוקח להכניס שף חדש לעבודה?"

כשאני מגלה שהשף מקבל משכורת מרשימה מאוד, אני תוהה אם לא משתלם לקחת טבח ישראלי. חנוך מחייך, "אתה חושב שלא ניסיתי? אבל לעובד ישראלי יש מוסר עבודה של יום כן־יום לא. יום חולה, יום תעלה לי משכורת, ויום אני רוצה להתקדם. הטבחים מהודו מגיעים לכאן לבשל וזה מה שהם עושים, יום־יום".

אולי זו הידיעה שבקרוב יהיה כאן טבח חדש, שגורמת למנת הצ'אנה סמוסה הערב להיות טעימה מתמיד. כופתאות הבצק מלאות להתפקע בתפוחי אדמה מתובלנים, מונחות כשני הרים נימוחים באגם חומוסים אדמדם, מעוטרים במפולות שלג יוגורט ונחלי צ'טני ירקרק שגולשים על מדרונותיו.

בחוץ הלילה יורד והרחוב הכתום מתמלא בסטודנטים בליינים ובמשפחות. החיבור הטבעי הזה אינו הישג של מה בכך. סטודנטית מהמחלקה לאנתרופולוגיה ניגשת לאחד השולחנות ועושה סקר מדוע אנשים באים לאכול אוכל מהמזרח הרחוק - "זה טעים", חוזרת התשובה. והטעמים לא "מוזרים" לכם? היא מקשה. אנחנו אוכלים את זה כל כך הרבה שנים שזה כבר מרגיש כמו האוכל של האמא ההודית שאף פעם לא היתה לי, משיב מישהו בבדיחות.

כשנרנדרה מודי, ראש ממשלת הודו, התארח בישראל ביולי האחרון, בישלה את ארוחותיו השפית רינה פושקרנה ממסעדת טנדורי. לאחר הביקור שמעתי את פושקרנה מתראיינת ברדיו על החוויה. רגע לפני סוף הראיון, אולי מתוך הרגל, חיפש השדר להכניס שאלה "פיקנטית", ותהה מדוע לא הציגו בפני ראש הממשלה ההודי את מיטב האוכל המקומי, ואם גם כשנתניהו נוסע לחו"ל הוא מבקש לאכול חומוס בכל מדינה. פושקרנה דילגה מעל המלכודת באצילות והשיבה שהתרבות ההודית היא אחרת - להודים אין צורך לברוח מהתרבות שלהם. הם אוהבים אותה וגאים בה כדי שתתלווה אליהם בכל מקום.

זה 12 שנה שחנוך משאיר את התפריט של "הודו הקטנה" כמעט ללא שינוי. במסעדות אחרות, שבכל שנה צריכות להמציא את עצמן מחדש, פרק זמן שכזה נחשב לנצח נצחים. אבל ההתנהלות של חנוך מבהירה את השוני התרבותי בין מי שגדל עם אורך רוח תרבותי וכבוד למסורת שיצרו אלו שהיו כאן לפניך, לבין תרבות שעדיין לא הצליחה להגדיר את עצמה - וכבר מנסה להמציא את עצמה מחדש.

***

"איננו יכולים לחיות במדינה שבה אפשר להשיג משהו רק אם צועקים או מקימים שערורייה, אתם חיים כאן כמו חיות. איש אוכל את זולתו. אף פעם לא חשבנו שקיימת מדינה עם יחסים אנושיים ברוטליים כאלה, אמרו לנו שאין החיים קלים בארץ, אבל לא אמרו לנו שהציוני הטוב ביותר הוא זה שצועק יותר מכולם ומפגין בכל יום".

הדוברים: נציגי קבוצה של 120 עולים מהודו. השנה - 1951. הם הגיעו ארצה שנתיים קודם לכן, ועימם חזון להקים "קיבוץ הודי". הם נשלחו לקיבוץ אפיקים ללמוד את הפורמט, וכבר בארוחה הראשונה גילו, בדיעבד, שהאוכל לא כשר. כשהתלוננו, אנשי אפיקים ענו להם: "אל תהיו קטנוניים, כשר או לא כשר, כאן כולם 'חברים'".

מאפיקים נדדו העולים הטריים לבאר שבע, אך שם הפקידים התייחסו אליהם בהתנשאות, "כמו אל כלבים". במעברה הם שמעו קריאות "שוורצע חייס", ואיש לא התחשב במקצועות שעימם הגיעו מהודו. אנשי הקבוצה התמהים כתבו למוסדות המדינה שוב ושוב, עד שלבסוף החליטו לארגן מחאה בסגנון גנדי. הם עזבו את המעברה הרחוקה עם כל ציודם, התיישבו בשקט מול משרד העבודה בתל אביב, והצהירו כי לא יזוזו משם עד שיקבלו את מבוקשם.

הם לא ביקשו שיכון או עבודה. כל מאבקם היה למען מטרה אחת - לחזור להודו. המוסדות ניסו לשבור את המחאה והציעו לראשי הקבוצה תנאים חלומיים, אך הם סירבו. לבסוף, כדי למנוע דה־מורליזציה בקרב העולים האחרים, הטיסה הסוכנות היהודית את עולי הקבוצה בחזרה להודו. בתגובה לאירוע ההוא אמר בן־גוריון: "ההודים ניצחו אותנו. ביושר שלהם, בנאיביות הילדותית שלהם, הם הציגו אותנו עירומים".