הניחו לרבנים לומר את דעתם

ההתרגשות הלכה וגברה עם ההתקרבות לבסיס הקליטה והמיון של צה"ל. שירה וריקודים קיבלו את פנינו, הורים נרגשים ודומעים מלווים את הבנים אל הצבא. אצלנו זה הבן הקרבי הרביעי. וכמו מתוך הפיוט של ר' יהודה בן שמואל אבן עבאס, בן המאה ה־12 - "עין במר בוכה ולב שמח" - התערבו הדמעות והשמחה בלב שהבן משרת בצבא ההגנה לישראל.

עד שהבחנתי בדפי עיתון ובאותיות קידוש לבנה: "הרב שהתבטא נגד שירות בנות הודח משירות מילואים". הוא לא הראשון. שירת החיילים, חלקם חיילי ישיבות הסדר, התערבבה בתוכי יחד עם הכעס הצורב.

מה קורה בצה"ל, שרבנים מושתקים ונמחקים ממצבת כוח המילואים רק בשל הבעת עמדה המנוגדת לזרם הראשי שאיש לא בחר בו: שוויון מוחלט בצבא, חיילת תשרת בכל מקום שתחפוץ? על הכותרת הגדולה נוסף מאמר פרשנות של כתב צבאי תחת הכותרת "המחנה הנאור". כלומר, אם לא תזדהה באופן מוחלט עם אג'נדה שאיש לא דן בה לעומקה, אז אתה חשוך ונבער.

מה אני אמור לעשות? מה אני אמור לחשוב כאב לארבעה בנים קרביים שדעתם די קרובה לשלי - שאין לשלב חיילות במערך הלוחם של צה"ל, וזאת ללא קשר לענייני הלכה, דת ומסורת? מה אני אמור לעשות עם השכלתי, עם תרומתי שלא תסולא בפז למערכת הביטחון, אם בהבל פיו שם אותי הפרשן במחנה החשוך והנבער?

משהו רע קורה בצמרת הצבא או בקרב האחראים לדבר. ההתקפות הבוטות נגד רבנים מהשורה הראשונה, המכשירים ודוחפים אלפי חיילים לצבא, מתוך מוטיבציה ואמונה בחשיבות הדבר, מחזירה אותי אל הלילה ההוא בכפר מימון, בימים שלפני הגירוש מגוש קטיף.

המון צעירים ומבוגרים, צבא על פתח צר בגדר היישוב, המפרידה בין ההמון לכוחות הביטחון. המתח בשיאו. התקרבתי לאטי לכיוון הפתח בגדר ובמו עיניי ראיתי את הרב שלמה אבינר מונע בגופו מעבר של אנשים לעבר כוחות הביטחון. בביטחון גמור אני יכול לומר שבמעשיו, מנע הרב אבינר מחזה שלא אעלה על דל שפתיי.

כן. האיש הממלכתי הזה, כל חייו קידש את הצבא ואת הממלכתיות באופן שלא משתמע לשני פנים. ואם הוא מעלה הרהורים בקול רם, בדבר הבעייתיות של שירות מעורב ביחידות לוחמות, אולי ראוי להקשיב לו? האם האמת המוחלטת נמסרה אל "המחנה הנאור" ללא ספק קל שבקלים?

הררים של מחקרים נערכו ברחבי העולם ובמיוחד בארה"ב, בדבר הקושי המובנה בהכנת יחידת מבצעית מעורבת - ללא הקשר "דתי". אז מדוע אין התייחסות לכך? האם על מזבח השוויון מותר להקריב כל קרבן גם אם הוא מסכן את מבנה הצבא בטווח הקצר והארוך?

מתוך מחנה החושך, אצטט את ההיסטוריון הצבאי פרופ' ריצ'ארד גבריאל, מחברם של כ־40 ספרים, קצין לשעבר בצבא ארה"ב, שעסק בנושא הטעון: "לא יעזור לנו הרבה אם המשרתים בצבאנו המובס יהיו כולם שווים. ההיסטוריה תתייחס אלינו כפי שהיינו - מוזרות חברתית שנכשלה". האם ייחשב הפרופסור המלומד חשוך ונבער רק מפני שהוא סובר, על סמך ניסיון מחקרי עצום ושירות צבאי, כי שילוב בנות במערך הלחימה הוא טעות נוראה?

אניטה בלייר עמדה בראש ועדה שמינה הקונגרס האמריקני. הוועדה סקרה 30,000 חיילים וחיילות. מסקנתה של בלייר הייתה ברורה: "המתח בכוחות המזוינים שמקורו בסיבות רבות, פוגע במוכנות הקרבית. מקור אחד של מתח שלא ניתן להכחישו הוא הבלבול והסחת הדעת, הנגרמים מהבעיות הבלתי נמנעות הכרוכות בשילוב המגדרי". מסקנות דומות להפליא כתבה גם פרופ' רות גביזון.

מוטב שמישהו ימשוך את ידית הבלימה לפני פורענות, או לפחות להניח לרבנים להביע את דעתם ללא מורא.