איטליה עם מגמת "קול העם"

אלההישג המטלטל של מפלגות ״חמישה כוכבים״ ו״ליגה״ (גלגולה הכלל ארצי של ״ליגת הצפון״) בבחירות הכלליות באיטליה, הוא ביטוי נוסף של רעידת האדמה הפוליטית החזקה הפוקדת את אירופה בעוצמה הולכת וגוברת זה כעשור: שוב ושוב מוציאים יותר ויותר בוחרים כרטיס אדום למפלגות הממסד הוותיקות ומצביעים למפלגות פופוליסטיות, מימין ומשמאל, שמציגות את עצמן כ־vox populi - קול העם.

בעוד הפוליטיקאים הממסדיים עסוקים בחיפוש אחר פתרון לבעיות העולם ונראים כדואגים יותר לעצמם ולהבטחת עתידם האישי, הפופוליסטים מחזירים לשיח הציבורי את בעיות היומיום, המטרידות את האזרח האירופאי הפשוט: הפלישה מאפריקה ומהמזרח התיכון, התגברות הפשיעה והאלימות, התחזקות האסלאם, האבטלה והעוני הגוברים מול התמיכה הכלכלית לפליטים ולמהגרים לא חוקיים.

הפתרונות המוצעים על ידי הפופוליסטים רחוקים בדרך כלל מלהיות מציאותיים. קשה לראות מהיכן יכולה ״תנועת חמישה כוכבים״ לממן את מדיניות הרווחה הנדיבה ביותר, שנכללת במצעה, בעוד קופת המדינה האיטלקית נמצאת במינוס עצום. קשה גם לראות את מפלגות הימין האיטלקיות מיישמות גירוש המוני של מאות אלפי המהגרים הלא חוקיים האפריקנים, ששוהים על אדמת איטליה. ועדיין, הפופוליסטים מצליחים, כי הם מצביעים בבירור על כישלונותיהן של המפלגות הממסדיות הגדולות - שמרנים וסוציאליסטים - שהגבולות הרעיוניים ביניהן היטשטשו לחלוטין והן הפכו לשני סוגים של מפלגת מרכז, הנאבקות על השלטון מבלי שיורגש כל הבדל. בהיעדר אידיאות הפכה זהותם של מנהיגי המפלגות הללו לסוגיה מכרעת. ואם מחפשים רק מנהיגים, בדרך כלל יש לפופוליסטים מבחר מושך יותר.

התרסקותן הנמשכת של המפלגות הממסדיות באירופה פוגעת באופן משמעותי יותר במפלגות הסוציאליסטיות והסוציאל־דמוקרטיות. הבוחרים שלהן מרגישים אידיאולוגיים יותר ולכן הם מפנים את גבם לפשרנות ופונים לעבר מפלגות שמציעות מצע רעיוני ברור, בדרך כלל קיצוני, קרי - לשמאל הרדיקלי, שהפך גם הוא בדרך כלל לפופוליסטי. יוון, צרפת, ספרד, גרמניה - הן רק מספר דוגמאות לתהליך זה. עם זאת, חלקים של האלקטורט הסוציאליסטי אינם מהססים גם להצביע למפלגות ימין פופוליסטי.

השחיקה הנמשכת בכוחן של מפלגות הממסד, במקביל להתחזקות הפופוליסטים - שנתפסים כאיום פוליטי ולכן לא כשותפים רצויים לקואליציות - יוצרים לעיתים תכופות יותר מצבים שבהם אין למפלגות הגדולות רוב להקמת ממשלה. כתוצאה מכך, מוקמות ממשלות מיעוט שיציבותן תלויה בגחמות של מפלגות לא בהכרח יציבות, או שעוברים חודשים - לפעמים שנים (בלגיה), מבלי שתוקם ממשלה חדשה, וכך גוברת באירופה בעיית המשילות.

אך סמלי הוא שביום הבחירות הדרמטיות באיטליה, החליטו חברי המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הגרמנית להיכנס שוב לממשלת ״קואליציה גדולה״ לצד ״איחוד השמרנים״ של אנגלה מרקל, שתעמוד בראש הממשלה הבאה. אין כמו מרקל להדגים את יכולת טשטוש הגבולות הרעיוני בין ימין ושמאל. פעמיים ישבו הסוציאל־דמוקרטים בממשלות בראשותה, והם לא חדלים לשלם את המחיר על כך. הבחירה מצידם ב״קואליציה גדולה״ חדשה באה מהראש, לא מהלב. הסוציאל־דמוקרטים הגרמנים רואים את המפלגות האחיות שלהם באירופה שוקעות במעמקים, והסקרים מראים שאם ייערכו בקרוב בחירות חדשות מצבם יהיה גרוע מאוד.