שחקנים בסרט אילם

על פי סרטון שפרסם ארגון בצלם, המתעד ממצלמות אבטחה ביריחו, אפשר לקבוע כי שום למידה או תובנה לא נעשתה בצבא בעקבות מקרה אלאור אזריה.

בסרטון נראה פלשתיני רץ עם צינור שגלגל מתכת מחובר אליו, כנראה כדי לפגוע בחיילים. חייל שארב בצד הסמטה ירה בו מטווח אפס ומוטט אותו. כאן התקרית היתה צריכה להסתיים. אולם אז קורה משהו מטריד שאין להקל בו ראש: כיתת לוחמים מגיחה מאחורי החייל ומתנפלת על הפלשתיני הירוי. הם בועטים בראשו, בצלעותיו, במפשעתו, בגבו, בידיו, ברגליו, תוך שהוא מנסה להתנגד. לאחר שכילו בו את זעמם הם גוררים אותו אל מעבר לקיר ומאירים על פניו בפנס. זו כנראה הפעם הראשונה שבה הם נפגשים עם האדם. 25 דקות אחרי, חייל אחד אוחז בידיו ושניים ברגליו, והם דוחפים אותו אל בטן ג'יפ שמגיח. יאסין א־סראדיח מת.

הסרטון מאפשר להציץ לפעולתם השגרתית של החיילים בשטחים, משל היו שחקנים בסרט אילם. מהסרטון משתקף מה שלכולם ברור: שעת לילה, סביבה עוינת, תחושת איום קיומית והתגשמות כל האזהרות והחרדות - פלשתיני שמנסה להרוג.

ההתנפלות האלימה של החיילים על מי שכבר אינו מאיים עליהם היא אירוע חמור מאוד, שיותר מכל מלמד אותנו כי מקרה אלאור אזריה לא נלמד, ואם נלמד לא הופנם. אז, כמו עכשיו, החיילים לא מודעים לכך שהתנהגותם מתועדת. דווקא משום כך המציאות משתקפת במלוא עוצמתה וחומרתה.

אני מתבונן בתמונות ותוהה מה בחינוך למניעת אלימות, שמוקנה לילדים בשנות בית הספר, לא ממשיך איתם לצבא. הנה, חיילים שאך לפני חודשים סיימו כיתה י"ב בועטים בעיטות אכזריות באדם חסר ישע. האם חודשי ההתחנכות בצבא הם אלו המביאים את החיילים הצעירים אל הקצה ומשם למעשים בלתי חוקיים בעליל, או שאולי זו המציאות הבלתי אפשרית שאליה נקלעו במשימת השיטור שלהם? ואפשר אולי להודות שאין כיבוש נאור, שאי אפשר לשלוט במיליוני בני אדם בלי להפעיל אלימות ולהשחית את המצפון והמוסר. שאלות אלו מונחות לפתחם של הדרג המדיני ומפקדי הצבא.

בראיון עם קצין חינוך ראשי, טען הלה כי החיילים מבינים היטב את תחקיר פרשת אזריה. לצערי, המציאות מוכיחה אחרת. אם כך הבינו, הרי שסנגוריו של אזריה יכולים כעת לדרוש את שחרורו המיידי בטענה מוצדקת כי נעשתה כלפיו אכיפה מחמירה ובררנית. מעשים כמו אלה שנשפט בגינם, הם כנראה דבר שחיילים חוטאים בהם כעניין שבשגרה בשטחים הכבושים. את אזריה שפטו, אבל פטורים מדין וחשבון הם מי ששלחו את החיילים לשם - ולנו כחברה, כהורים וכמחנכים יש גם אחריות במציאות הזו כל עוד אנחנו שותקים.