"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

הממסד נגד הממשלה הנבחרת

,עודכן

האם פוזננסקי־כץ ואלשיך הם מנהלי מסע הבחירות של הליכוד? כנראה לא, אבל הם בהחלט זכאים לתואר. נראה שבשבועיים־שלושה האחרונים נחשפים קווי התיחום של שדה הקרב הפוליטי לקראת הבחירות הבאות. למעשה, אנחנו כבר בתחילת מערכת הבחירות.

חקירות ראש הממשלה עברו שינוי צורה. עכשיו מדובר במאבק בין הממשל הנבחר, המערכת הפוליטית הלגיטימית, לבין הממסדים. יש שיכנו אותם שומרי הסף. כמעט כל הממסדים היו בשנים האחרונות באופוזיציה חריפה לראש הממשלה נתניהו. הממסד הביטחוני, כפי שתיעד זאת אמיר תיבון בכתבת ענק ב"פוליטיקו" לפני כשנה וחצי, הממסד המשפטי, הממסד התקשורתי, התרבותי, האקדמי... מקווה שלא שכחתי מישהו.

עכשיו כל זה מתלכד למערכת בחירות שתתמקד בנושא ייחודי, עקרוני. ראש הממשלה קורא לזה "אכיפה בררנית" (למה לפיד ולבני אינם חשודים, ולמה נראה שהמשטרה שמה את הליכוד על הכוונת). השמאל והמרכז ילכו על המאבק על "שלטון החוק", שהוא המאבק נגד "השחיתות השלטונית". אובדן הלגיטימציה של ההליך המשפטי־משטרתי יאפשר לראשי הקואליציה לדבוק בחוק יסוד: הממשלה, שפירושו שראש הממשלה לא ילך הביתה בגלל החלטת היועץ המשפטי להגיש כתב אישום. אם תהיה החלטה כזאת, היא רק תשמש חומר בעירה פוליטי.

אפשר להעריך שדווקא הנושא הזה, שמתמצת את כל מצוקות וקובלנות הימין בחברה הישראלית, יביא איתו את הניצחון הגדול ביותר של נתניהו עד היום. אבל זה לא בטוח. מה שקשה לפרשנים לראות מבעד לענני האבק והלכלוך הוא שיש מטרה מדינית אסטרטגית מאחורי המאבק הזה. נראה שרק שניים מבינים את זה, אהוד ברק ובנימין נתניהו.

בסופו של דבר, נתניהו מנהל מאבק אדיר להשלמת מהלך ארוך טווח, שדווקא בשנים האלו אפשר להאיץ אותו בעזרת ידיד בלתי צפוי בממשל האמריקני. המטרה היא להביס את הנושא הפלשתיני. להביא את המערך התעמולתי־מדיני הפלשתיני לידי תבוסה. זו תפיסה שפיתח החוקר האמריקני דניאל פייפס, וסביר שראש הממשלה בתנאים מסוימים מקבל אותה. מה קורה אחרי ניצחון כזה, לא ברור. אבל ישראל אמורה לנהל את המשא ומתן לפתרון כלשהו מעמדת כוח.

אהוד ברק חושב שזה אסון. במאמרו השערורייתי ב"ניו יורק טיימס" מדצמבר האחרון הוא כתב כי "הממשלה מבינה שלממש את תוכניתה לפתרון של מדינה־אחת פירושו לנקוט צעדים שבהכרח מתנגשים עם החוק הישראלי והבינלאומי - וזו גם הסיבה שהיא הכריזה מלחמה למעשה על בית המשפט העליון, העיתונות החופשית והחברה האזרחית, כמו גם על הקוד האתי של צה"ל".

מאחר שרק בנימין נתניהו מסוגל להוביל את מהלך ההכרעה בנושא המדיני־פלשתיני, ואילו תוכנית אהוד ברק והשמאל היא לבצע צעדים של התנתקות חד־צדדית, יכול להיווצר מצב שנתניהו יוביל מהלכים מדיניים תוך כדי התנהלות משפטית.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

אמנון לורד

בעל טור במגזין

כדאילהכיר