קרנבל המסכות – נכנס יין יצא סוד

1.בקרנבל המסכות בוונציה, שהסתיים לא מכבר, התחפושות המהודרות מציגות את השאיפה הגלויה: להיות רלוונטי. מבוגרים, זקנים וקשישים (בפירוש לא חגם של הילדים!) מוציאים עצמם מהגלות הדוויה של מי שאבד עליהם כלח, גלות הנכפית עליהם בידי העולם השייך לצעירים (וזה עוד לפני שראו את "Got Talent" הישראלי, עם השופטת בעלת הניסיון וחכמת החיים בת ה־16).

בעזרת תלבושות מוקפדות מימי הביניים ומתקופת הרנסנס, החל מתחתיות הקרינולינות שהנשים כבלו עצמן אליהן, ועד אחרון השרוכים בנעלי העקב התקופתיות שנועלים הגברים, הם הופכים עצמם לרצויים.

סלבס, ממש כמו השופטת ההיא וצמד הזמרים ההם, שכל אחד ואחת מבקשים לתעד אותם כדמותם, בתוספת ל"סלפי" איתם, ההכרחי לקיום האנושי העכשווי. מתמסרים באדיבות, קדים בנימוס אדונים מיושן, ומאחורי פני המסכה המפוסלות בשלמות, הם מחייכים את קמטיהם לדעת. מחופשים עד־דלא־ידע הם חושפים את האמת הפנימית שלהם: אל תקרא לי זקן.

2.קרנבל המסכות הוא התיאטרון האמיתי של הרחוב. לא תהלוכות מלאכותיות, לא תלבושות שהוכתבו מלמעלה, לא בובות מעוצבות. איש הישר בעיניו יעשה והרחוב מדבר. את לא מתבוננת על. את חלק ממשהו גדול.

שהרי "כל העולם במה, וכל אנשיו ונשותיו שחקנים הם; יש להם את כניסותיהם ואת יציאותיהם, ואדם אחד משחק תפקידים רבים", כפי שאומר ז'אק המלנכולי של שייקספיר ב"כטוב בעיניכם", במונולוג שכולו ציור בן האנוש מיומו הראשון כעולל יבבן ועד אחרון ימיו כקשיש, ולו "לא שן, לא עין, טעם ולא כלום". קריקטורה גרוטסקית שקיומה הדל נוגע ללב.

אפשר להתווכח עם תפיסת העליבות העגומה, אך אי אפשר להתווכח עם הקביעה שהחיים אינם אלא הצגה אחת גדולה.

והרי לנגד עינינו מתרגשת מדי יום ובכל מהדורות החדשות אחת המערכות הגדולות. וכולנו עדים להחלפת המסכות. ואנחנו יודעים לזהות את מסכת הצדקן שחובש הרשע ואת מסכת איש המוסר שמרכיב על פניו החוטא. ממש כמו בוונציה, מי שמתבונן מעבר למסכות רואה להן את הקמטים.

3."הבל הבלים, הכל הבל", אמר קהלת (פ' י"ב), שיש המזהים את דבריו עם המקור שממנו שאב שייקספיר את תובנתו העגומה. שייקספיר, שעיצב את האנטישמיות בת ימיו בדמותו של שיילוק, היהודי רודף הבצע וחסר המוסר ב"הסוחר מוונציה".

ולא בכדי ונציה, שכן היא הראשונה שתחמה, עוד בראשית המאה ה־16, את יהודיה ברובע מיוחד, מוקף חומה, ששעריו סוגרים על אסיריהם עם רדת הליל ושבים ונפתחים עם עלות החמה.

ונציה העניקה לאנושות את המילה העמוסה בסבל יהודי, "גטו". המילה נבעה משכנות לבית יציקה חדש, שנקרא באיטלקית "Geto Noevo". לא זו בלבד, אלא שלוונציה זכות ראשונים על בידול היהודים באמצעות הטלאי (או הכובע) הצהוב (ולאחר מכן אדום).

אם לא די בכך, בימים ההם גם הקרנבל נפתח בהצעדת יהודי העיר בטלאים ובבגדים צהובים, שבסיומו הופשטו מבגדיהם ונכפה עליהם מרוץ השפלה בעירום, לקול מצהלות הקהל. ולצד המסכות הנסיכיות הקסומות, עוצבו מסכות מכוערות, ארוכות אף, לאפיין בהן את היהודים.

4.הכל הבל מלבד הדת והאמונה. את זה פספס שייקספיר אצל קהלת. כל ההתחפשות וההשתטות שלאחר התענית והצום זה חג דתי, שנברא ביהדות כ־500 שנה לפנה"ס, ולא מן הנמנע שממנה הועתק לנצרות, והגיע עד ונציה במאה ה־13 לספירה, עד שחדל מלהתקיים בה במאה ה־18, וחודש בשנות ה־70 של המאה הקודמת, לטובת התיירות שנועדה להשביע את העיר הרעבה לתיירים בחורף, ממש כשם שהעדלאידע בחולון נועדה להיטיב עם תדמית העיר. לגלות שהמסכות מתוחות הפנים מסתירות את פניה הבלות של האנטישמיות, זה כואב.