הח"כים ושרי הליכוד: שתיקת הכבשים

היו ימים שבהם התכנסויות של פעילי הליכוד היו מעוררות רגשי קינאה בקרב מפלגות מתחרות: פרצי ההתלהבויות, זיעת הגוף, הקריאות "היידה ביבי", "היידה שרה". כל אלה היו מפגני סולידריות שכמותם לא מתקיימים במפלגות אחרות. לא בכדי התקנאו מפלגות אחרות במופעים האלה, אם כי לא חסכו בהבלחות של לעג ובוז לליכודניקים שכונו, לעתים, "בבונים". אבל ה"בבונים" היו נאמנים עד כלות לביתם הפוליטי. עבור ליכודניקים רבים, המפלגה הייתה לבית, בית חם מאד.

אבל דומה שכל התופעות הליכודניקיות הללו, הולכות ומתפוגגות. ומתי קורה התהליך השרוי עתה בדעיכה? עתה, כאשר המנהיג, אשר לכבודו חוברה קריאת הקרב הליכודניקית "היידה ביבי!", נתון במצוקה גדולה, עקב חקירות המשטרה שאולי יניבו כתב או כתבי אישום. אלה הימים שבהם ממש מתבקש כי הזעקה הכה־אותנטית "היידה, ביבי!" תורגש גם בשטח הליכודניקי. אבל הזעקה שהתפרצה בכנסי הליכוד, הופכת אט־אט לדממה.

אמנם, פה ושם מתבטאים חברי הכנסת של הליכוד בהופעות רדיו וטלוויזיה, אך לא כל שלושים חברי הסיעה מדברים כגוף אחד מלוכד, אלא יחידים בלבד נרתמים להגנה פומבית על נתניהו או למתיחת ביקורת על דרכי החקירה, ואמצעיה. למשל, האם באמת היו חיוניים כל המעצרים? האם אלה נועדו להטיל מורא על הנעצרים לבל ישתקו בחדרי החקירות?

ההגנה של ראשי הליכוד הינה ממש רופסת. מהיכן החתום מטה קובע זאת, ובוודאות? ובכן, זוהי המסקנה של שיח יום יומי, כמעט, עם מי שאמורים לזמן לאולפנים פוליטיקאים כדי שישיחו על המצב, ואגב כך ימלאו גם את מצוות מילוי זמן השידור של התוכנית. הלוא אין כפוליטיקאים למלא משימות שידור אלה, רדיו וטלביזיה. אבל מה אומרים התחקירנים והתחקירניות, המחזרים אחריהם? גם באוזניי הם השמיעו את מצוקתם: בקשותיהם הטלפוניות לעוזרי ודוברי השרים מן הליכוד, אינן גורמות להסכמתם להגיע לאולפן השידור כדי לדבר על המצב, למשל, ועל מצבו של נתניהו.

לפתע, בימים כה גורליים למפלגת השלטון ולמי שעומד בראשה ובראש הממשלה, נוטים שרי הליכוד לבחור באלם. לעתים, בימים טובים יותר, מסוגלים הח"כים להרעיד בנאומיהם את מליאת הכנסת, או את אולמות הוועדות. עכשיו הם שותקים. והסיבה לאלם, סיבה שכמובן איננה מפורשת ברבים אלא רק מתפרשת: המצב עדין! כי בשעות אלה לא כדאי לדבר, כי מה יילד יום?

שרים ורוב הח"כים ממתינים לשעת ההכרעה, כלומר, להחלטות היועץ המשפטי לממשלה. ועד שיחליט, מתחבטים, חוששים הח"כים והשרים: אם יחליטו לדבר, האם יינזקו, או לא, ביום פקודה, כלומר, יום הבחירות המקדימות למפלגתם? זה היום שבו ייחרץ עתידם.

על כן, רובם של השותקים מעדיף שלא להגיב, או להגיב ברפיון, אפילו בנימה מתנצלת. וזאת, במקום להפגין סולידריות עם נתניהו, מי שבזכותו יושבים רבים מן הח"כים והשרים על הכורסאות הרכות.

מובן, שאלה חישוביהם הפתלתלים של פוליטיקאים. הם ישברו את האלם שגזרו על עצמם, אם נתניהו לא יואשם ולא ייקרא להתייצב להליכים משפטיים. או, כאשר תפקע סבלנותם, ויזדרזו להמליך לו יורש. הכל, מה שייטיב עם עתידם בפוליטיקה.