על ספרי הלימוד הפלשתיניים שמעתם?

מהם הערכים שעליהם גדלים ומתחנכים דורות של תלמידים במערכת החינוך של הרשות הפלשתינית או אונר"א? ד"ר ארנון גרוס, לשעבר מבכירי השדרים בשפה הערבית בקול ישראל, קרא לא פחות מ־200 ספרי לימוד בשפה הערבית, שעליהם שקדו ושוקדים תלמידים פלשתינים.

מחקרו המעודכן של גרוס יוצא לאור בימים אלה. מבצע בלשי זה נעשה ביוזמת המרכז הירושלמי לחקר מדיניות המזרח התיכון בראשותו של דוד בדין. המחקר רצוף ציטוטים ומסקנות של ספרי הלימוד, סליחה, כתבי השטנה המחדירים לראשי התלמידים שאין ישות ששמה "ישראל", ואם היא קיימת בכינוי אחר - "הישות הציונית" - יש לחתור להשמדתה.

בשיחה עם גרוס, הוא לא "עושה הנחות" ואיננו "תקין פוליטית". מהי המסקנה שהגיע אליה, לאחר בחינתם של כ־200 ספרי הלימוד הנלמדים במערכת החינוך הפלשתינית? גרוס משיב ללא "אם" וללא "אבל", אלא במענה חד כתער: "אין סיכוי לשלום ולהשלמה בין מדינת ישראל לבין הרשות הפלשתינית". זאת ועוד: לפי תוכנם של הספרים ניכרת מגמה של "דמוניזציה של היהודים ושל ישראל, ועידוד למאבק אלים לשחרור פלשתין בין הנהר לבין הים".

לא רק החבלים שמעבר לקווי 67' "כבושים", אלא כל שטח ארץ-ישראל, כפי שהוא משורטט בספר לימוד, מכוסה בדגל פלשתין. הרמז־לא־רמז הוא: "אין חיה כזאת" ישראל. הנה, כך מתוארת, למשל, העיר צפת בספר לימוד לכיתה ט': "צפת היא אחת הערים הפלשתיניות היפות ביותר בגליל. היא מתפארת במוצאה הכנעני למרות ערפל הכיבוש שיתפזר יום אחד".

תקצר היריעה מלהכיל כאן את המובאות; אך לאחר עיון במחקרו של גרוס, אתה מגיע למסקנה שכל המידע הזה, שהוא בבחינת "דע את האויב", מוגש לנו בימות השנה טיפין־טיפין. מאוד במשורה! הטעם להצנעה זו, כנראה, הוא: "לא נעים". או, למה להקשות על החותרים, או החולמים, על הסכם שלום עם הנציגות הפלשתינית? מידע זה אינו מוסתר בכספות המודיעין; הוא גלוי. הרי הוא נדפס בספרי לימוד בשפה הערבית.

וכדאי לתהות: האם לא ראוי שמחקרו של ד"'ר גרוס יופץ בקרב 120 הח"כים, הנואמים יום וליל על הדרך לשלום עם הפלשתינים? הרי מי שיעיין ואף יפנים את תוכני המחקר, יגיע לשולחן המו"מ (אם ייפתח בכלל) מצויד במידע נגיש, בהיר וברור מאין כמותו. וכך גם כאשר ינאם בפני ציבור בחו"ל. זוהי תחמושת כבדה במאבק המדיני. ראוי שכל דיפלומט ישראלי, בכל מדינות העולם, יחזיק את דפי המחקר הנמצא בהישג יד, וימסור את העתקו למשרד החוץ במדינה שבה הוא משרת.

המחקר מביא דוגמאות מצמררות ממש, לא אנושיות כלל, להדגמת החינוך הפלשתיני להשמדת היהודים. אחד מספרי הלימוד מכנה את הפיגוע בכביש החוף, בשנת 1978, בכינוי "מסיבת ברביקיו". מדוע? כי המפקדת של פעולת הטרור הזו, דלאל אל־מוגרבי, פקדה להטיל על האוטובוס בקבוקי תבערה שגרמו לשריפת יהודים. אכן, שריפת יהודים מוצגת כ"מסיבת ברביקיו". עורך המחקר ד"ר גרוס מבקש לציין: משנה לשנה אין מיתון בסגנון זה של ספרי הלימוד הפלשתיניים. נהפוך הוא.