פרידה: הדרך השלישית של חיים גורי

בסתיו 1994 השתתפתי בשביתת רעב בת 19 יום בגמלא, שנועדה לעורר את דעת הקהל בישראל ולהזעיקה למאבק נגד נסיגה מהגולן. במשך שלושה שבועות לא ירדנו מן הכותרות. רבע מיליון אזרחי ישראל עלו לגולן כדי להזדהות עימנו בגמלא. התקשורת הישראלית סיקרה את שביתתנו מדי יום ביומו, וכך גם התקשורת העולמית. פוליטיקאים, אישי ציבור וסיעות בכנסת עלו לגמלא להיפגש עימנו, להבעת תמיכה או לדיאלוג של מחלוקת.

מבין ביקורי ההזדהות, אחד מהם היה מרגש ומשמעותי מבחינה מוראלית, מוסרית ופוליטית באופן מיוחד. היה זה ביקור "הפלמ"חניקים"; ארבעה מהמפקדים הבכירים של הפלמ"ח, שחודשים אחדים קודם לכן התארגנו למאבק למען הגולן, וכחלק מפעולתם עלו לביקור הזדהות בגמלא: האלופים (מיל') יצחק "חקה" חופי, צבי זמיר, עמוס חורב והמשורר חיים גורי. גורי יזם וארגן את הקבוצה והיה דוברה המרכזי.

היתה זאת חבורה בעלת משקל ציבורי כבד. אנשי ביטחון ועשייה בעלי רקורד מוכח, נקיי כפיים וברי לבב. הם היו מזוהים עם תנועת העבודה ועם מפלגת העבודה, ובעיקר עם ראש הממשלה יצחק רבין, שעימו צעדו יחדיו מאז ימי הפלמ"ח ולאורך כל השנים שחלפו. התייצבותם נגד דרכו של רבין, בעיקר בסוגיית הגולן, היתה מכה פוליטית וציבורית קשה בעבורו, ואילו עבורנו - זריקת עידוד. הם ביטאו אומץ לב ציבורי ויושרה ציבורית בהתייצבותם למאבקנו, וראויים הם להיחקק בליבנו על תרומתם למאבק על קיומנו. הם יקירי הגולן האמיתיים.

המאבק על הגולן הוליד את תנועת "הדרך השלישית", שמאוחר יותר הפכה למפלגה. גורי היה ממייסדי התנועה ומי שנתן לה את שמה (ובהמשך הדרך התנגד להפיכתה למפלגה).

שמה של התנועה ביטא את הרעיון של גורי. הוא שלל את ההיסחפות שמאלה של מפלגת העבודה, אך גם את תפיסת "אף שעל". גורי, שלאחר מלחמת ששת הימים היה ממייסדי התנועה למען א"י השלמה, שאותה ייסד מורו ורבו אלתרמן, שינה כעבור שנים אחדות את דעתו, הבין שאין מנוס מפשרה טריטוריאלית ואימץ את תוכנית אלון. אולם כאשר חש שמפלגת העבודה, ורעו, מפקדו ומנהיגו הנערץ יצחק רבין בראשה, נסוגו מקו זה - לא היה מוכן להשלים עם כך.

עד יומו האחרון היה גורי איש הדרך השלישית. בימים שבהם החברה הישראלית מידרדרת לשיח הקצוות, לשיח המחנות, כאשר ה"אנחנו" אינו עם ישראל אלא ה"מחנה", ומי שנותנים את הטון בכל מחנה הם הקיצונים בתוכו - אנו זקוקים כל כך לקול הציוני הפטריוטי השפוי והמאחד של גורי.

חיים גורי היה מגדלור בחייו, ומן הראוי שיהיה מגדלור גם לאחר מותו - שיאיר לנו את הדרך, הדרך הציונית השפויה. בשיח הציבורי המתלהם בימינו אורו של גורי הוא כמעט אור של פנס בודד.