"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

פמיניזם - לא רק גברים אלימים

,עודכן

בסוף השבוע האחרון רץ ברשת סרטון שבו הביאו אמנים ואנשי תקשורת עדויות ילדים על אלימות נגדם ונגד נשים. העדויות חשובות ומכאיבות, אך כרגיל אצלנו, הן יוצרות את הרושם המטעה שרק גברים אלימים. הסרט משתמש במדד האלימות 2017 של ויצו, הטוען שבישראל 200 אלף נשים מוכות.

הבסיס האמפירי של הנתון הזה רעוע ומוטה. בישראל נערך סקר יחיד בנושא, ב־1999, שבחן מדגם של כ־2,500 נשים. הוא לא שאל על אלימות במשפחה באופן כללי, אלא בעיקר על אלימות נגד נשים, משום שמומן על ידי גורמים המושפעים מתפיסות המקודמות בידי ארגוני נשים. מאז, מדינת ישראל לא העלתה בדעתה שצריך לבדוק את הסוגיה בצורה שוויונית ראויה.

למרות ההטיה המגדרית לרעת גברים בשאלון, אחוז הנשים שדיווחו על אלימות שלהן כלפי גברים באותו סקר היה משמעותי ובטח שלא זניח. ככלל, הממצא החשוב ביותר העלה שפרופיל היחסים האלימים מאופיין בריבוי קונפליקטים, וכי האינטראקציה מצביעה על פגיעה הדדית דו־כיוונית. לכן המספר 200 אלף נשים מוכות, שמלווה אותנו כל שנה ובכל דו"ח של ויצו, הוא בסך הכל מיחזור של ספקולציה חסרת בסיס שמאחוריה יותר אינטרסים מאשר מחקר.

כשבודקים את מאות המחקרים והסקרים שנערכו במדינות מערביות על אלימות בין בני זוג, מוצאים שנשים משתמשות באלימות לא פחות מגברים. המנבא החשוב והמסוכן על אלימות כלפיהן הוא בדרך כלל האלימות שלהן. רבים מהגברים האלימים ספגו אלימות ותוקפנות מתמשכת ובסופו של דבר התפרצו והגיבו באלימות. באשר לילדים, יש מחקרים המראים שדווקא אלימות מידי אימהות נפוצה יותר מאלימות של אבות.

כיצד ייתכן, אפוא, ש־50 שנות מחקר וממצאים עקביים ממאות מחקרים לא מצליחים לשנות את הדימוי השגוי שגברים הם באופן כמעט בלעדי התוקפים במשפחה בכלל וביחסים אינטימיים בפרט?

התשובה מתחילה מזה שהדיון הציבורי מונע על ידי אידיאולוגיה יותר מאשר על ידי מחקר. שנית, תמונה שגויה כזו תואמת את הדעות הקדומות שלנו על מגדר. ושלישית, בשיח הציבורי קיים רק שחקן אחד ששולט במסרים לתקשורת - ארגוני הנשים והשדולה שלהם בכנסת.

ארגונים אלה מקבלים תקציבים בהתאם האופן שבו מוצגת הבעיה לציבור. אם הם צודקים, הגיע הזמן שנשאל כיצד, לאחר המיליונים שקיבלו בעשרות השנים שחלפו, נותרו ממדי הבעיה ללא שינוי? לאן הלך הכסף, לבד ממסע הסתה מתמשך לדמוניזציה של המין הגברי? ובמה זה הועיל?

אין בכל מדעי החברה נושא שנשאר תקוע בדעות קדומות כמו האלימות בין בני זוג, והדבר נובע מכך שהוא נשען על פרדיגמה מוטעה שהנחיל לנו הפמיניזם הרדיקלי, שלפיו הבעיה כולה נובעת מן ה"פטריארכליות" של החברה. פרדיגמה זו אינה מסייעת לפתרון הבעיה, אך היא מעכירה את היחסים בין המינים. היא מגבירה את הפחד של נשים מפני גברים וגברים מפני נשים, מעודדת שימוש אינטרסנטי בתלונות על הטרדה מינית ואלימות, מחריפה את היחס המפלה כלפי גברים בהליכי גירושין ומעלה את מספר הילדים הגדלים ללא נוכחות אב בחייהם.

הגיע הזמן שנפסיק לדבר על בעיית האלימות בין בני זוג כאילו היא חלק מקונספירציה פטריארכלית ונראה אותה כפי שהיא, דינמיקה הסלמתית של שני בני הזוג, שנכשלים בניהול תקשורת תקינה ובריאה ופונים לשימוש באלימות במצוקתם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר