"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

לא צריך להיות גנרל כדי להנהיג את המדינה

,עודכן

הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ הודיע בכנס מוניציפלי באילת, ש"אינו פוסל את האופציה של כניסה לפוליטיקה". כפי שדווח, הוא הוסיף שהמפלגות שהוא עשוי להצטרף אליהן הן המחנה הציוני, יש עתיד, ישראל ביתנו, הבית היהודי ומרצ. יש לשער שרא"ל גנץ חמד לצון, אך בכל הלצה יש קורטוב של אמת. דבריו מלמדים משהו על יחסם של אנשי צבא רבים, הלוטשים עיניים לשולחן הממשלה ולפוליטיקה בכלל, לאופייה של הדמוקרטיה בעיניהם. כלומר, לא אידיאולוגיה, לא קו מדיני מסוים, לא חברות - אלא פלטפורמה לקידום אישי, המלווה לעיתים בהערכה עצמית מופרזת.

מאמר זה אינו מתמקד בבני גנץ, בעל הגישה הממלכתית. מבחינה אישית יש לו אולי יתרון על כמה מהגנרלים האחרים - ששמם מוזכר חדשים לבקרים כ"מנת שמרים" ביטחונית למפלגות המתקשות להתרומם בסקרים - אך לכל היותר זהו יתרון יחסי. הדרגות על הכתף אינן כרטיס כניסה חופשי להנהגה הלאומית, וגם אין מִתְאָם מוכח בין מנהיגות צבאית למנהיגות אזרחית. אדרבה, יש דוגמאות לא מעטות למנהיגים אזרחיים שהצטיינו כאסטרטגים וכמצביאי־על מעולים. פרופ' אליוט כהן מזכיר בספרו "פיקוד עליון" את לינקולן האמריקני, קלמנסו הצרפתי, צ'רצ'יל הבריטי ואת דוד בן־גוריון. אפשר להזכיר גם את משה ארנס, שנחשב לשר ביטחון מצוין.

אם בבן־גוריון עסקינן, הרי חרף העובדה שפעל כל חייו לחיזוקה ולפיתוחה של עוצמתה הצבאית של ישראל מכורח המציאות הביטחונית והמדינית שנכפתה עלינו - הוא לא נטה למיליטריזם או להאלהת הצבא כאידיאולוגיה. ואכן, אופי המדינה, למרות יחס הכבוד המוצדק כלפי צה"ל וזרועות הביטחון, אינו כזה.

מסוכנת לא פחות היא המנטליות שעלולה להתפתח בקרב חלק מהציבור, שלפיה אדם שלבש מדים והופקד על משימות ביטחוניות, ייראה כמושיע לאומי. זאת תופעה שבדרך כלל הותירה אחריה תוצאות שליליות במקומות שונים בעולם. במילים אחרות: צה"ל הוא צבא העם - אבל העם איננו עַם של צבא.

יש להניח שאחדים מהגנרלים שמדובר בהם, או שמדברים על עצמם ככוכבי שביט פוליטיים פוטנציאליים, נזכרים בתקדים של משה דיין. אך לדיין היו תכונות של אישיות מדינית יוצאת דופן (אף שלא של פוליטיקאי - אלה שני דברים שונים). אחת התכונות האופייניות לו היתה ראיית מהלכים צבאיים כחלק מתמונה מדינית ואסטרטגית כוללת. לא בכדי השווה אותו מנחם בגין כעבור 30 שנה לדה גול.

אין פסול ברצונם של לובשי מדים (או אנשי ביטחון) לשעבר להשתלב בפוליטיקה - אדרבה, זכותם אינה נופלת מזו של כל אזרח אחר. עם זאת, לאור האמור כאן - היא גם אינה עולה על זכותם של אזרחים אחרים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר