ישראל 2018: יותר מדי אידאולוגיה, מעט גמישות

כישראלים חונכנו על אידיאולוגיה גדולה מהחיים. הציונות שאבה את כוחה מערכים ומאתוסים קולקטיביים בעלי עוצמה, כמו "טוב למות בעד ארצנו". לימדו אותנו מינקות שביטול האינדיבידואל אל מול המשימה הקולקטיבית והקרבה למען מימוש האידיאל, זאת ההגשמה האולטימטיבית. אנחנו מעריכים את המסירות לאידיאולוגיה ואת חוסר המוכנות להתפשר על העקרונות, וכך מוצאים את עצמנו מייצרים אידיאולוגיות נשגבות, ולצידן את המרדף הבלתי אפשרי ליישם אותן בצורתן הטהורה.

הליברליזם, למשל, שואף לחיות בעולם שמבוסס על חירות ושוויון, ובו חירויות וזכויות הפרט עומדות לפני כל ערך אחר. מדובר בערכים נעלים: שוויון לכל, מאבק בגזענות ואפליה, חירות אישית ומחשבתית ומדינה שאינה כופה את ערכיה על אזרחיה. עם זאת, המודל הטהור של הליברליזם אינו רק בלתי אפשרי, אלא גם עלול לערער את יציבות המדינה. מדינה זקוקה, לצד זכויות האדם, גם לערכים מגייסים ולאתוסים שמכפיפים במקרים מסוימים את האינדיבידואל לטובת הכלל. ישראל לא תוכל להתקיים בלי הצבא שלה, שמבוסס על מוכנות ההקרבה של הישראלים למען המדינה, בלי מוכנות של קבוצות שונות להתפשר על ערכיהן כדי לחיות לצד קבוצות אחרות או בלי אתוס מכונן, שמבוסס בעיקר על הציונות והמורשת היהודית. רק איזון בין "המדינה במרכז" לבין "האזרח במרכז" יבטיח את עוצמתה של ישראל למען כל אזרחיה.

יש השואפים שמדינת ישראל תשתרע על פני שטחי ארץ ישראל ההיסטורית. האמונה שלפיה ארץ ישראל כולה שלנו היא לא רק לגיטימית אלא גם מבוססת – שטחי יהודה ושומרון הם ארץ התנ"ך שלנו והאתר שבו התקיימה הלאומיות היהודית ההיסטורית. אולם הניסיון לכפות על המציאות את יישום האידיאולוגיה עלול להביא את הרס המפעל הציוני. במשך 2,000 שנה היהודים ייחלו לחזור לציון והכמיהה לירושלים שימרה את הקהילות היהודיות לדורות. ברגע מסוים בזמן, בצירוף נסיבות, התאפשר להעביר את האידיאולוגיה של שיבת ציון מהנשגב אל האפשרי, אולם אי אפשר להסיק מכך שמהלך של סיפוח יהודה ושומרון לישראל גם הוא אפשרי. לפעול ליישום של אידיאולוגיה משיחית, במציאות שבה חיים מיליוני פלשתינים ביהודה ושומרון, זאת התאבדות, וגם סותר אידיאולוגיה אחרת – זו שמאמינה בזכותו של העם הפלשתיני לחירות ולהגדרה עצמית. מוטב לציונות הדתית לשמור על אידיאולוגיית ארץ ישראל השלמה כערך נשגב, ובפועל לנסות ליישם צורה פרגמטית של האידיאה.

יש השואפים כאידיאל לכונן בישראל מדינת הלכה, שבה מתקיימת צורתה הטהורה ביותר של הדת היהודית. עבור אלה, צורת החיים האולטימטיבית היא כזו שבה המרחב הלאומי מבוסס על חוקי המשפט העברי ומצוות התנ"ך. מותר לחלום על מדינת הלכה, כל עוד ברור שמדובר באידיאה שלא תוכל להתגשם במציאות של ימינו וגם אסור לקדמה בכלים פרקטיים. מדינת הלכה היא לא דבר פרקטי מבחינה כלכלית, חברתית, ביטחונית או מוסרית, אלא מתכון ידוע מראש לאסון.

הצורה הטהורה של האידיאולוגיה (כל אחד על פי תפיסת עולמו) נועדה להישאר אידיאה, משהו לשאוף אליו, סמן ערכי נשגב – לא פרקטיקה. בישראל של היום אנחנו מוצאים יותר מדי אידיאולוגיה ופחות מדי פרגמטיות, מתינות ומוכנות להתגמש. אם רוצים שהאידיאולוגיה והפרקטיקה ייפגשו, חייבות להיות פשרות. בישראל יש אידיאולוגיות מתחרות וכל ניסיון ליישם אידיאולוגיה אחת בהכרח פוגע באחרת. מנהיגים פוליטיים מוצלחים הם אלה שמתרגמים את האידיאולוגיה לפרקטיקה ויודעים לנהל מו"מ פרגמטי בין תפיסות העולם השונות. מנהיגים כאלה לא נכנעים ללחץ של הקנאים שחושבים שאפשר להפוך אידיאולוגיה טהורה למדיניות. הציבור הישראלי גם הוא צריך להעריך ולתגמל מנהיגים מתונים, בעוד ברור שרק פשרה תאפשר לאידיאולוגיות השונות לחיות זו לצד זו.

הכותבת היא מנכ"לית ארגון "דרכנו"