התעתוע של אבו מאזן: מגדף במקום להנהיג

נאומו של הנשיא הפלשתיני מחמוד עבאס בכינוס המועצה המרכזית של אש"ף העסיק אתמול רבים מכלי התקשורת שלנו, בניסיון להבין אם בקללה "ייחרב ביתך" (שהופנתה לנשיא טראמפ) הוא באמת התכוון לכך, או שהיתה זו אמירת אגב מקובלת בשיח הפלשתיני.

אבל זה באמת לא חשוב. נשיא אינו מדבר כך, גם אם זו שפת ההמון. השאלה היא מה היה בנאום מעבר לזעם, לחזרה לתיאור ההיסטורי של הציונות כקולוניאליסטית ולהתנגדות הנחרצת והחוזרת לשימוש בטרור? והתשובה היא שכל הדברים האחרים היו הסטה. מן התוכן, אל הסגנון המתלהם. והתוכן היה: המצב גרוע, הבה נמשיכו.

עבאס הודיע, בפעם המי יודע כמה, כי "אוסלו נגמר". אלא שבמקום להודיע על כך כמי שמתווה מדיניות, הוא התייחס לכך כפרשן. במקום לומר כי הסכם הביניים אמור היה להסתיים ב־4 במאי 1999 ולהתחלף בהסכם קבע; במקום לומר שהאוטונומיה החלקית מאוד, על 40 אחוז מן הגדה המערבית ותוך הפרדה בין עזה לגדה, הפכה להסדר הקבע עצמו; ובמקום לטעון שהפרוזדור הפך לחדר המשפחה ולכן הוא מודיע על אי מחויבות פלשתינית להמשך המצב הקיים - הוא מודיע שאוסלו מת, ומפטיר כדאשתקד.

אלא שאבו מאזן סומך בעיניים עצומות על ממשלת ישראל הנוכחית, שתעשה הכל כדי להמשיך את ההנשמה המלאכותית של אוסלו. מתנגדיו הגדולים ביותר של הסכם הביניים מלפני רבע מאה הם אלה האוחזים בכל כוחם במה שנותר ממנו, משום שבעיניהם הוא הפך לפתרון הנוח ביותר: במקום שהנטל הכלכלי על המשך השליטה בשטחים ימשיך ליפול על ישראל, הוא נופל על המדינות התורמות; כוח פלשתיני של עשרות אלפי איש מקיים שיתוף פעולה אינטימי עם צה"ל ומסייע במניעת טרור; רובם הגדול של הפלשתינים נמצאים במסגרת הרשות הפלשתינית מבלי שנמנע מצה"ל להיכנס לשטחים הללו ולפעול בהם כרצונו; ואילו הרחבת ההתנחלויות נמשכת בכל יום. אין שום סיכוי בעולם שהממשלה הימנית ביותר שהוקמה אי פעם בישראל תוותר על הנצחת הסכם אוסלו ה"זמני".

עבאס ממשיך לנאום כאילו אין קלפים בידיו, אבל האמת היא שיש לו קלפים חזקים שאין הוא משתמש בהם. בידיו להכריז על ביטול המחויבות הפלשתינית להסכם אוסלו, על פירוק הרשות הפלשתינית ועל החזרת האחריות על השטח לישראל. בידיו גם להכריז כי הפלשתינים מוכנים לוותר על רעיון שתי המדינות, וכי כל מה שהם דורשים הוא להיות חלק מישראל, כאזרחים שווים. אבל במקום לזעזע הוא מעדיף לתעתע ולהעסיקנו בפרשנות לגידופיו.