"אש וזעם": בבית הלבן היית - ורק רכילות אספת?

השאיפה האנושית לחדור לתוככי הבית הלבן ולפתוח אשנב הצצה אל המתחולל במשרד הסגלגל ובלשכתו של נושא המשרה הרמה בתבל, היא טבעית ומובנת. עם זאת, רובה של הספרות, שהתפתחה בעשורים האחרונים במטרה לשפוך אור על אישיותם, אורחותיהם ודפוסי התנהלותם של נשיאי ארה"ב, התייחס לסממנים הרכילותיים ולעיתים גם הצהבהבים כרכיב בודד בתמונה גדולה. אופיו וסגנונו של קודקוד הפירמידה שימשו נדבך בודד בתוך ניתוח רחב ומעמיק יותר של מקומו במורשת האמריקנית, והחותם שהטביע על מדיניות הפנים והחוץ של האומה.

כך, למשל, ידוע היום שמתחת לציפוי המתקתק של דמות הסב החייכן והלבבי, שכנו במעמקי נפשו של הנשיא דווייט אייזנהאואר (1953-1961) נחשולי זעם וטינה, שלא פעם התפרצו בעוצמה רבה אל פני השטח והשפיעו על תפקודו. עם זאת, חרף התקפי כעס אלה, מקומו בהיסטוריה כנשיא דגול, שהשכיל לנווט את מעצמת־העל האמריקנית בשיאה של המלחמה הקרה ביד אמינה, זהירה ואחראית, מובטח לדורות.

אותם דברים אמורים לגבי הנשיא ריצ'רד ניקסון, שהקלטת שיחותיו בבית הלבן חשפה את האנטישמיות המחליאה שלו, כמו גם את אישיותו הנכלולית ונטולת היושרה, שבסופו של דבר הביאה את הקץ המוקדם על נשיאותו. עם זאת, תהיה זו טעות להתעלם מתבונתו המדינית ומן הדרך המתוחכמת שבה פעל, יחד עם הנרי קיסינג'ר, לעיצובו של סדר עולמי חדש.

בניגוד לגישה זו, העוסקת הן במהות והן בסגנון הנשיאותי, ספרו החדש של העיתונאי מייקל וולף: "אש וזעם", אינו מספק שום תובנה של ממש להבנתו של עידן הנשיא טראמפ, הנמצא עדיין בתחילתו.

ואכן, איזו פרספקטיבה יש לו כדי להעריך ולמקם את התקופה הנוכחית ברצף ההיסטורי, עוד בטרם חלפה אפילו שנה אחת בלבד מיום כניסתו של טראמפ לבית הלבן? במקום לנסות ולבחון, ולו גם באופן שטחי, את הדפוס שבו מתקבלות החלטות בפועל בממשל טראמפ, מתמקד הכותב באופן בלעדי בדחף להשביע את יצר המציצנות הציבורי בכל הקשור לדמותו של הנשיא ה־45.

האמת היא שבכך אין שום חידוש, שכן בהוויה התקשורתית הנוכחית, הרוויה בהדלפות והעמוסה במקורות מידע, דיווחיו המפורטים של וולף על סגנונו המתלהם והבוטה של הנשיא ועל אודות הרגלי העבודה שלו, מהווים לא יותר מאשר חדשות האתמול או השלשום. גם "גילוייו" על אודות קטטות הרחוב ומאבקי הכוח, שהתנהלו מאחורי גבו של טראמפ, אינם יותר מאשר פיסות ממוחזרות של טריוויה.

לאור זאת, ניתן להצטער על כך שוולף לא ניצל את קרבתו לבית הלבן - ולו גם הזמנית - כדי לנסות ולהבין, כיצד עלה בידיו של טראמפ בכל זאת להשלים כמעט שנה בתפקיד הרם בלי שנקלע למערבולת או לקטסטרופה במרחב הפנימי או האסטרטגי?

ואמנם, לוּ התעניין כתב זה לא רק בגחמות אישיות וברכילות נחותה, אלא גם בתהליכי קבלת ההחלטות, ייתכן שהיה מצליח לזהות את עקומת הלמידה, שבאה לכלל ביטוי גובר והולך לאחר מינויו של ג'ון קלי לראש הסגל, ושהניבה - לקראת סוף השנה - את הישגו הגדול ביותר של דונלד טראמפ עד כה, הלוא הוא חוק הרפורמה במיסוי. אולי היה מאתר גם את הכוורת הביטחונית המיומנת והמנוסה, המתפקדת כבולם זעזועים מייצב ואפקטיבי.

מבחינה זו, ייתכן שטעותו החמורה ביותר של טראמפ היתה להעסיק, כיועץ בכיר, את סטיב באנון בבית הלבן, משום שלמרות תרומתו המשמעותית לניצחונו בבחירות, התברר עד מהרה שאיש ריב ומדון זה הרעיל במידה רבה את סביבת העבודה הנשיאותית, ותרם גם לחיבורו של רב־המכר נמוך הקומה, שהונח לפנינו. ישפטו הקוראים וההיסטוריה את הדברים.

פרופ' אברהם בן־צבי מלמד יחסים בינלאומיים באוניברסיטת חיפה