מעטים, אם בכלל, בעולם הערבי ומחוצה לו טרחו לציין את יום השנה השביעי לפרוץ "האביב הערבי". כזכור, באמצע דצמבר 2010 פרצו מהומות רחוב בתוניסיה, שהובילו למיטוט משטרו של הנשיא בן־עלי. מתוניסיה דילגה אש המחאה בתוך שבועות אחדים למצרים, ללוב, לתימן, ואף לסוריה. באחדות ממדינות אלו מוסיפה האש לבעור עד עצם היום הזה, הפעם אש של ג'יהאד ושל מלחמת שמד של השליט בבני עמו. דומה אף שמרבית תושבי האזור היו מעדיפים למחוק את שבע השנים הרעות הללו מספרי ההיסטוריה ולחזור במנהרת הזמן אל נקודת ההתחלה. שהרי במקום אביב ופריחה באו הרס וחורבן שהסיגו את העולם הערבי שנים רבות לאחור, שלא להזכיר את מאות אלפי ההרוגים והנפגעים ומיליוני הפליטים, אף הם מחירו של אביב זה.
פרוץ "האביב הערבי", ובעקבותיו הכאוס ושפיכות הדמים שהביא איתו, הם עדות נוספת לכישלונם של אלו שביקשו לראות מהרהורי ליבם, ושמא הניחו לאמונתם ולתפיסת עולמם להכתיב את פרשנותם לאירועים בעולם הערבי. אחרי הכל, מעטים צפו את רעש האדמה שפקד את העולם הערבי, אבל רבים מיהרו לאמץ את הפירוש שהעניק ממשל אובאמה לאירועים: מהפכה דוגמת המהפכה האמריקנית, העתידה להוביל את האזור לעתיד של קדמה, שגשוג ודמוקרטיה.
מהן הטעויות שאסור שתחזורנה באופן שבו מביטה ישראל אל המתרחש סביב לה?
ראשית, "האביב הערבי" פרץ אחרי כמה עשרות שנים של יציבות מדומה ששררה באזור. לישראל היתה היציבות הזו נוחה, וממילא היא ראתה במשטרים ובשליטים ששלטו ביד רמה במדינות ובחברות הערביות בעלי ברית אינטימיים, שהקשר עימם משרת את האינטרסים הישראליים קצרי הטווח והארוכים כאחד. אלא שכאז כן היום חובה לזכור שהיציבות באזורנו ניצבת על חולות נודדים, שהרי במציאות לא חל כל שינוי, מציאות של חברות חולות הנתונות במשבר עמוק. ומכאן שהזהירות מתחייבת.
שנית, אנו חיים במזרח התיכון ולא באירופה של שנות ה־80, שנות קריסתו של הקומוניזם. התפרצותה של מחאה אינה מעידה על הגעת "אביב" של חירות ודמוקרטיה, אפילו אם מדובר במחאה שמובילים או מדברים בשמה - לרוב בערוצי הטלוויזיה המערביים - אינטלקטואלים ערבים שהתחנכו במערב או על ברכי התרבות המערבית. הדרך להפוך חלק מן העולם החופשי או אפילו להפוך למרחב דוגמת רוסיה, איראן ואפילו טורקיה - שבו האוכלוסייה מקבלת עליה את מרות המדינה ומזדהה עימה - עודנה ארוכה.
שלישית, החשש כי הכוחות האסלאמיים הם שישליטו עצמם על כל רחבי המזרח התיכון - חשש זה התברר כמופרז. לכוחות אלו תמיכה לא מבוטלת בקרב החברות הערביות, אבל מדובר בכוחות של הרס שביכולתם למוטט מדינות, אך לא להקים ולבנות יש מאין מסגרת מדינתית מתפקדת. כך במקרה של האחים המוסלמים במצרים, ואגב גם של חמאס, וכך במקרה של דאעש.
רביעית, "האביב הערבי" לא הנחית מהלומה על איראן ועל רוסיה, כפי שרבים נטו להניח בראשיתה של דרך. נהפוך הוא; הוא מוטט רבים מן המחסומים שניצבו בפני שתי בעלות ברית אלו ופתח בפניהן את השער אל ליבו של המזרח התיכון. מה שהיה אמור להיות שעתו הגדולה של העולם הערבי, הפך לעוד אחד מהמסמרים בארון הקבורה של הערביות ושיפר לאין שיעור את מעמדן האסטרטגי של איראן ושל רוסיה באזור.
חשוב לציין שהחברה הפלשתינית היא חלק מהמארג המזרח־תיכוני. למרות הרצון של רבים מאיתנו להניח כי אצל הפלשתינים המציאות שונה בתכלית מזו השוררת בחברות סביבנו, הרי אותן תופעות אפשר לראות גם אצל הפלשתינים. אבל זה כבר דיון אחר.
פרופ' אייל זיסר הוא מרצה בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו