ביום שני השבוע, כמעט באותו הזמן, התרחשו שני אירועים בוושינגטון ובניו יורק, שהמחישו באופן מזוקק את הפער הבלתי נתפס בין המציאות החדשה, ההולכת ומתגבשת בעידן טראמפ, לבין עולם האשליות והקיבעון המחשבתי, המנחה עדיין את מועצת הביטחון ביחס למעמדה של ירושלים.
בבירה האמריקנית הציג הנשיא ה־45 את דוקטרינת הביטחון החדשה שלו, שבמרכזה הכוונה להתנתק חד־צדדית, ולו באופן חלקי, ממסכת שלמה של בריתות, אמנות והסכמים רב־צדדיים, שארה"ב נושאת בעיקר הנטל התקציבי שלהם זה שנים ארוכות, ושאינם תואמים בהכרח את האינטרס הלאומי האמריקני כפי שהוגדר בנאום. בה בשעה, במרכז האו"ם שבניו יורק, הטילה ארה"ב וטו על ההצעה המצרית במועצת הביטחון, שקראה לביטול "החלטת ההכרה" של הבית הלבן בירושלים כבירת ישראל. ההצעה המצרית זכתה לתמיכת שאר 14 החברות במועצה.
בהתייחסותם לשתי התרחשויות אלה, בחרו משקיפים לא מעטים - בארץ ובארה"ב - להתמקד דווקא בהצבעה במועצת הביטחון, ולראות בה עדות מובהקת לבידודה לכאורה של ארה"ב, שנותרה חשופה בצריח מול הסביבה הבינלאומית. אין אבסורד גדול מזה. שכן לו בחנו פרשנים אלה את האירוע המכונן שהתחולל באותה עת בקרבת הבית הלבן, היה מתבהר להם שהיה זה גוליבר האמריקני, הוא ולא אחר, שעלה על הנתיב של "אמריקה תחילה", שמשמעותו קביעת סדר עדיפויות חדש לפעילותו בזירה המדינית והאסטרטגית.
במילים אחרות, דפוס הפעולה המינימליסטי, הכולל סממנים בדלניים, גובש בימים אלה בוושינגטון ולא בניו יורק. לעומת זאת, כמעט כל חברות מועצת הביטחון - למרות הצבעתן נגד הצהרת טראמפ - משוועות ממש להרחבת ולהעמקת הקשרים הביטחוניים, המדיניים והמסחריים עם ההגמון האמריקני. האם אפשר לטעון ברצינות שמדינות דוגמת צרפת, איטליה, קזחסטן, אוקראינה, יפן, אורוגוואי ומצרים, הנמנות עם החברות במועצה, מעוניינות לבודד את ארה"ב, לקרוא עליה תיגר או להקים גוש חוסם כנגדה בנוסח גוש באנדוּנג הזכור לרעה מ־1955?
בפועל, לאחר שחוותה במשך שמונה שנים את אוזלת ידה המוחלטת של מעצמת העל האמריקנית, מייחלת הקהילה הבינלאומית (למעט, כמובן, המעצמות המתחרות בה) להופעתו המחודשת של הדוד סם במרכז הבמה העולמית כשחקן ציר מוביל, המוכן לתרום מעוצמתו וממשאביו לרווחתן, להגנתן ולשגשוגן. נכון הדבר שאין כל ודאות שתקווה זו אכן תתממש במהלך עידן טראמפ. עם זאת, דווקא הרצון ליהנות מפירות שיתוף הפעולה עם הפטרון האמריקני, ולא השאיפה להתרחק ולהתנתק ממנו, ממשיך לפעם בליבם של כמעט כל השחקנים המדינתיים.
על רקע זה, ההצבעה בסוגיית ירושלים על ידי מדינות, שרבות מהן סמוכות על שולחנו של הדוד סם וזקוקות לרצונו הטוב ולתמיכתו, בוודאי אינה מצביעה על כישלון עבור ארה"ב או ישראל. מדובר בריטואל קבוע, או בגלגולו של ניגון, שאמור היה להיעלם זה מכבר לתהום הנשייה. שכן בעקבות הוויתורים המפליגים בזירת ירושלים (ולא רק בה), שהוצעו לרשות הפלשתינית על ידי רה"מ אהוד ברק בשנת 2000 ועל ידי רה"מ אהוד אולמרט ב־2008 - אך נדחו על ידיה כלאחר יד - התברר סופית שאבד הכלח על הקונספציה, שלפיה רק מו"מ ישיר בין הצדדים יוכל להסדיר את מעמד הקבע של העיר.
בניגוד לתסריטים האפוקליפטיים המוצגים עתה, ברור גם שמעמדה הבינלאומי של ישראל אינו צפוי להיפגע כלל בעקבות הדיון האחרון במועצה. חלק הארי של המדינות שהצביעו בעד ביטול ההחלטה ימשיך, אפוא, לשחר לפתחה של ארה"ב ולחתור לשדרוג מארג היחסיים הביטחוניים והכלכליים עימה. ביטוי התמיכה הנחרצת מצד הממשל כלפי שותפתו הישראלית בדמות הווטו שהטיל עשוי לחזק, ולאו דווקא להחליש, את מעמדה של ישראל בעולם החד־קוטבי שבו אנו חיים.
פרופ' אברהם בן־צבי הוא מרצה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת חיפה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו