חמאס משחק באש

הנטייה הטבעית היא לראות כרגע בעזה את הימים שקדמו למבצע צוק איתן: הסלמה איטית, שגוררת את הצדדים להיערכות ולתגובות, ומייצרת בסופה נבואת מלחמה שמגשימה את עצמה.

יש לא מעט קווים מקבילים בין 2014 להיום: המצב הכלכלי בעזה, המציאות שסוגרת על חמאס, חוסר התוחלת המדינית והיעדר פתרון למחלוקות הפנים־פלשתיניות. יש גם קווים שונים: חמאס מאותגר מתמיד מבית על-ידי גורמים קיצונים ממנו, וחוויית הלחימה עוד צרובה היטב בבשרו ובולמת אותו מלשעוט לעבר הרפתקה נוספת.

קשה לראות התלהבות יתרה בשני הצדדים מעוד סבב לחימה. לא רק משום שסביר שאחריתו תהיה כראשיתו, ללא שינוי מהותי בתנאי היסוד ברצועה, אלא כי גם בישראל וגם בחמאס מעוניינים בשקט – כל צד וסיבותיו. חמאס רוצה להתמקד בשיקום הרצועה ובשיפור במצב החיים בה, וישראל רוצה להמשיך בפיתוח של עוטף עזה ובהשלמת פרויקט החיץ נגד מנהרות.

אלא שלא הכל תלוי בהגיון. ביום הולדתו ה־30 מתקשה חמאס לזנוח לחלוטין את האידיאולוגיה שלו לטובת הפרגמטיות. לכן הוא לא פועל עד הסוף נגד משגרי הרקטות, לכן הוא מעודד הפגנות על הגדר, ולכן הוא קורא לאינתיפאדה כתגובה להכרזת טראמפ על ירושלים כבירת ישראל. בארגון היו מעדיפים כמובן שהאינתיפאדה הזאת תהיה ביו"ש ולא בעזה, אבל נאלצים לשלם מחיר כחלק מהמאבק הלאומי שהם מטיפים לו.

לחמאס ברור שזהו משחק באש. רקטה במקום ובזמן הלא נכון, או הרוגים רבים כתוצאה מתקיפה ישראלית – והאש תפרוץ. שני הצדדים לא רוצים בה, אבל נערכים לה; ישראל תגברה כוחות כבר לפני שבוע, וגם חמאס עושה זאת בימים האחרונים. כמות הגורמים המרסנים קטנה: עם מעורבות מצרית חלקית והשפעה אמריקנית דלה, תלויים הצדדים בעיקר בעצמם.

סביר שהמתיחות תימשך עוד כמה ימים – עד לאחר ביקורו בארץ של סגן נשיא ארה"ב. זה זמן ארוך מדי, עם פתחים רבים מדי למיס־קלקולציה. בימים האלה ינסו הארגונים הסלפים בעזה לדחוק את חמאס לפינה, ולגרור אותו ללחימה בניגוד לרצונו; מנהיגותו של יחיא סינוואר תיבחן, ובמקביל – אורך הנשימה הישראלי, ומידת הריסון והרגיעה שיקרינו מקבלי ההחלטות. אלה הגורמים שיכריעו אם המצב בדרום יירגע, או שאנחנו עומדים בפתחו של חורף חם ברצועה.