ביום ראשון השבוע, בזמן שהסקרים והפרשנים ניבאו לאובאמה ניצחון מוחץ בעימות הראשון באוניברסיטת דנבר, חזה מושל ניו ג'רזי, כריס כריסטי, "רעידת אדמה" במירוץ לנשיאות אחרי ההופעה הצפויה של מיט רומני. כריסטי היה לבדו בתחזית הזאת, אבל לא בטוח שאפילו כריסטי, המושל האהוד על המפלגה הרפובליקנית, שיער עד כמה הלילה שעבר עתיד להפוך ללילה הפוליטי הגדול ביותר (בינתיים) של רומני. מי היה יכול לנבא שבעימות מספר 23 שלו מאז תחילת הפריימריז - המאוד ארוכים, מאוד מייגעים ומאוד קשוחים מבחינתו - יהפוך רומני ממועמד הססן ל"תובע חייכן", שעמד בהצלחה במבחן לא פשוט: גם לתקוף את אובאמה באלגנטיות, וגם להצטייר בד בבד כמועמד נשיאותי. אכפת לו, לרומני הוא לא רק עמד במשימה אלא אף הצליח לזכות בבונוס חשוב, כששיפר את נקודת התורפה הגדולה שלו ועשה רושם של אכפתניק. על פי סקר של רשת CBS, אם לפני העימות סברו רק 30 אחוזים שרומני מוטרד מבעיות האזרח הפשוט, לאחריו זינק הנתון הזה ל-63 אחוזים. לעימות כבר יש השפעה על הדינמיקה של מערכת הבחירות לאחר שרומני לחץ באוניברסיטת דנבר על כפתור ה-Reset (אתחול מחדש) של המירוץ. הבית הלבן לא נעול בפניו. לאן נעלם אובאמה? זאת היתה השאלה הגדולה אתמול של תומכי הנשיא. כריס מת'יו, המגיש הבכיר של רשת MSNBC, שלא מסתיר את אהדתו לאובאמה, התקשה להבין היכן בכלל היה הנשיא. לא רק המגיש הבכיר והפופולרי התקשה להבין כיצד מצד אחד ראינו מועמד רפובליקני אנרגטי, אפקטיבי ונחוש, ומצד אחר נשיא כבוי, שספג מהלומות כמו מתאגרף מתחיל (ולהבדיל, מתאגרף מעבר לשיאו) שלא מבין בדיוק מה הוא עושה בזירה. כיצד ייתכן שאובאמה לא השתמש, לדוגמה, בתיעוד - המאוד מביך לרומני - שבו הוא נראה מדבר בכנס בפלורידה במאי השנה על אותם 47 אחוזים מהאמריקנים המאמינים שהם קורבנות ושהממשלה חייבת לדאוג להם? האם ייתכן שאובאמה עדיין חי מנבואת הפרשנים של 2008, שהבטיחו לו אז כהונה של שמונה שנים? או שאולי הוא הופתע מאחר שמאז נכנס לבית הלבן, לא שמע כנראה ביקורת חזיתית פנים אל פנים? או שאולי פשוט תמיד נוח יותר להיות מועמד הקורא תיגר על נשיא, בטח אחד עם מאזן בעייתי- לא רק בתוכן ניצח רומני אלא גם בשפת הגוף - מימד לא פחות חשוב במדיום הטלוויזיוני. רומני חיפש קשר עין עם יריבו. אובאמה חיפש משהו אחר. את המראיין, לדוגמה, או את הניירות שלו כדי להתכונן אולי לעימות הבא. רומני תקף, אובאמה התגונן. ואולי כאן הטעות הגדולה של הנשיא: רק כשתוקפים - זוכים בנקודות. הוא שיחק על זמן. אובאמה דיבר על מאזן, רומני דיבר על חזון. העימות עצמו לא ייכנס לפנתיאון - לא בגלל איכותו או הרמה של המתמודדים, אלא משום שלא היה בו משפט מחץ שנכנס להיסטוריה. ואולי בגלל זה, למרות הנוקאאוט שספג אובאמה, הוא לא צנח לקרשים. הוא אפילו שמר על קור רוח למרות הבליץ שספג. אובאמה, כמו במשחק טניס, אולי הבין כי עדיף לשמוט את המערכה הראשונה ולזכות בשתי המערכות הבאות. לא פשוט, אבל אפשרי. מופע של איש אחד מה היה לנו בעימות? התנצחות בין המועמדים בסוגיות הביטוח הרפואי, החוב הלאומי, האנרגיה והחינוך והרווחה. רומני דיבר כמו תלמיד מצטיין, אובאמה כמו אחד שנקלע בטעות לכיתה. מה שלא היה לנו בעימות הזה הוא ויכוח בין המועמדים על מדיניות ההגירה - נושא מרכזי מאוד במירוץ הנוכחי. יש להניח כי הוא יעלה באחד משני העימותים הבאים. אובאמה, מן הסתם, יקשיח את הטון וינסה להציג שוב את רומני כמועמד הפכפך המשתייך למפלגה קיצונית. הבעיה שלו היא שאחרי אתמול זה עומד להיות קשה מאוד. לעימותים הבאים בניו יורק (16 באוקטובר) ובפלורידה (22 בו) אובאמה, מן הסתם, יגיע. אבל עכשיו הוא יודע שגם רומני יבוא. אובאמה כנראה התרגל בארבע השנים האחרונות למופע של איש אחד. בדיוק כמו זה שנתן אתמול רומני.
