"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

חיים בסרט איזולירבנד

,עודכן

אני מהדור שנושם רשתות חברתיות, אך עוד טבוע בו הלחץ מהטלכרט שנגמר - אך עדיין יש דברים שלא יתהפכו עלינו • וגם: חוט נמתח בין שמירת העיניים בכביש לשמירת העיניים של יונתן רזאל - החוק כמסמן ביטחון

1התיישבתי ליד המחשב אחרי הילדים. אריזה ריקה של בפלות פיזרה פירורים על השולחן ונפלה אל הרצפה כנוצה. בשורת החיפוש בגוגל הופיעה מילה שהילדים חיפשו, דומה מדי למילה שהם לא אמורים לחפש. נלחצתי. בארוחת הערב הגיעה השאלה התמה: אמא, מה זה פקס. הסברתי בלי מבוכה. על הדפים שיצאו לאיטם, מגלים טפח אחר טפח מהמסמך, על הצפצוף הנלווה, על הגליל שחרק כשהעברת בו דף למשלוח.

בכל דור היה נעלם שהדור שלפניו ידע, אבל היקף השינויים ב־30 השנים האחרונות גובל בבדיון. יש לי בבית משחק לוטו לילדים בנושא חפצים. הכרטיסים המאוירים שלו הם מסע היסטורי בשבילי וחידה בשבילם. מצלמה ופילם, טלפון חוגה, טלוויזיה עבת כרס ועליה אנטנה, אסימון, רדיוטייפ, כרטיסיית אוטובוס, תקליט, חובט שטיחים. הם נעלמו מהעולם. לא רק התודעה, גם הסלון הולך ומשתנה: מנורת קריאה היא סטיילינג כי מי קורא ספרים; המתקן לעיתונים ייעלם בקרוב; שידת הטלפון הסתלקה; גם שידת הטלוויזיה מיותרת כשההיא תלויה על קיר.

ואנחנו הדור שזוכר את יוסף ומכיר את פרעה. אלו שנולדו עשור לפניי מסתבכים עם התמונות בענן, אלו שנולדו עשור אחריי לא מבינים למה יש לי אלבומי תמונות בארון. אנחנו מכורים לנייד, אבל יודעים איך נראים הכבל המאריך של הטלפון ואמא שמרימה את השפופרת בצד השני. מאתרים כל נתון שולי ב־0.4 שניות אבל זוכרים לדרג לפי מידת ההרחבה: "אביב", "בריטניקה", "עברית". כבר לא משננים שום מספר בעל פה, אבל מזהים את ספרי הטלפון השמנים של אזורי החיוג וזוכרים איך ספרנו כמה דילהרוזה יש בירושלים. אנחנו הדור שנושם רשתות חברתיות, אבל עוד טבוע בו הלחץ מהטלכרט שנגמר. הדור שחי את הטאצ', אבל זוכר איך מדפדפים במילון.

מעט מאוד דברים נשארו דומים מאז שהייתי בכיתה ב' ועד היום. הבת שלי בכיתה ב' ובעוד 30 שנה העולם יהיה שונה להבהיל. אבל יש גם סלעים יציבים שלא השתנו מאז ולא יתהפכו עלינו בעתיד. ירושלים היא אחת מהם. הישישה הזאת ראתה הכל. 3,017 שנה היא משמשת הבירה הרוחנית של עם ישראל. זה חתיכת פרק, 3,017 שנה. כ"בירה פלשתינית" היא מוצגת זה 53 שנים.

כשאנחנו התווכחנו כיצד קובעים את כיוון התפילה לירושלים אם אין בידך מפה, הפלשתינים לא היו ביצית. מאז ימי דוד ושלמה יהודים בכל העולם מברכים לאחר אכילת לחם באותן מילים: "ובנה ירושלים עיר הקודש".

אלפיים שנה אנחנו מתפללים שלוש פעמים ביום, בעברית שבני זמננו מבינים: "ולירושלים עירך ברחמים תשוב ותשכון בתוכה כאשר דיברת, ובנה אותה בקרוב, ברוך אתה ה' בונה ירושלים". בעולם שמתחלף כולו לנגד עיני דור אחד, יש גם נצח.

2משטרת ישראל, אני רוצה להגיד לכם תודה על התקנה החדשה והמעצבנת שאוסרת להשפיל את האישונים אל הנייד במהלך נהיגה. זה בוודאי שריד אחרון לנהיגה האנושית, שנספר אותו לנכדינו והם יצחקו: היה פעם חוק שאוסר להוריד את העיניים מהכביש? הם יישבו ברכבים אוטונומיים שאין להם בכלל שמשה קדמית. בכל אופן, נהגים מחורבנים כמוני צריכים לשמוח שהמשטרה לא נותנת בהם בדל אמון ותתחיל לקנוס על הסטת מבט.

לא אכפת לי איך יוכיחו שהמבט נע, איך יראו מבעד למשקפי השמש, ואיך יידעו שהמבט לא נע סתם כך אלא לעבר הטלפון. הרעיון הוא ליצור גדר גבוהה ומרחיקה מהעבירה החמורה, שאני עצמי כושלת בה כל הזמן, של כתיבת תזכורות בפנקס הסלולרי כי כל הרעיונות הטובים עולים בזמן נהיגה, ומענה למיילים כי נסיעה בכביש 1 היא זמן פנוי, וניסוח הודעות ווטסאפ יזומות, ומענה להודעות בקבוצות שבדרך כלל אינני פותחת אלא בעליות של עין כרם, כשאני חושבת שאני מכירה את הכביש בעל פה וכמעט מתהפכת.

כמה מהמתמרמרים על חוק השפלת העיניים שאלו מדוע המשטרה לא סומכת על הנהגים, שייתנו קצת אמון, קצת קרדיט. שום אמון. טבע האדם רע מנעוריו ואנשים נהרגים בגלל נהגים כמוני, שרוצים להיות יעילים ולהכניס פגישות ליומן כשכביש 6 טס מתחת לגלגלים. אז מגביהים את הגדר. לא הצלחתם לעמוד בפני האיסור לסמס? נוסיף סייג לסייג.

סרט איזולירבנד אחד נמתח בין שמירת העיניים של משטרת ישראל לשמירת העיניים של יונתן רזאל. הרחקה מתוך היכרות עם טבע האדם. אף אחד לא ייהרג בגלל הסטת מבט, ואף גבר לא יחטא בגלל הרמת מבט. החוק מסמן טווח ביטחון.

אני לא מדקדקת בכל המצוות אבל מבינה את הרציונל, את המנגנון. יונתן רזאל לא אטם עיניים בגלל שהוא מפחד שיצרו יגבר עליו, כמו שהטיפשים אמרו. הוא לא רואה בקבוצת הנשים מניפות הידיים אובייקט מיני. אין בו אמונה שאם יביט, לא ישלוט בדחפיו. הוא אטם עיניים כי הוא שומר חוק. יש הלכה שאומרת שאסור להסתכל באישה רוקדת. יש חוק שאומר שאסור להעיף מבט לכף היד הסלולרית שלך בנהיגה. חוק. נהג שומר חוק לא יסתכל אל הנייד. כי החוק אומר שאסור. לא כי הוא רואה בעצמו רוצח.

בשני המקרים מנסים לשלוט בעיניים מתוך הבנה קונקרטית שבני האדם הם לא משהו. שאם נסמוך על עצמנו, נטוס במדרון חלקלק אל ברדק ועמורה, כי הפיתויים חזקים מהפחד. ואני לא יודעת איזה פיתוי קשה יותר, האישה או הנייד.

•••

והערה אוהבת למורים שבידם מסורים קודשי הקודשים שלנו: אם אתם רוצים שנתמוך במאבקכם למען שיפור המשכורות, דירשו מהממשלה את כל החבילה שמשמעותה דאגה לאיכות החינוך.

אל תבקשו רק תוספות שכר, גמולי השתלמות, עליית שכר יחסית לוותק והעלאת התקרה של צבירת גמולים. דירשו עוד מחשבים לבתי הספר, פחות ילדים בכל כיתה, בניית כיתות חדשות, מקום לשבת בו עם תלמידים בשעות הפרטניות, יותר מעבדות, תוספת של סייעת בכיתות בבתי הספר היסודיים, עוד סיוע לילדים חלשים. נהלו מאבק כולל למען החינוך. מבטיחה שאנחנו ההורים נהיה איתכם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

אמילי עמרוסי

בעלת הטור "חיים שלי" במוסף שישבת. נולדה בירושלים, גדלה בירושלים, מתגוררת בירושלים. אמא לשלושה בנים ובת. אהבתה הגדולה היא כתיבה. השנייה: אפרסמון. בשנת 2009 ראה אור ספר הביכורים שלה - "תריס", ושנה אחר כך יצא ספר הילדים הראשון שלה, "נרי מסתפרי"; החל מ-2017 יוצאים לאור כרכי הסדרה הפופולרית פרי עטה "הפרשה - פרשת השבוע לילדים". מגישה ב"כאן" רשת ב' את התוכנית "אמילי והפרופסור"; שותפה בצוות המגישים של יומן האקטואליה "כאן הערב" ברשת ב'; בעלת טור בירחון הנשים הדתיות "פנימה"; מלמדת כתיבה ועיתונות ושותפה בפרויקטים של יצירה וכתיבה. כיהנה כדוברת מועצת יש"ע בזמן המאבק בתוכנית ההתנתקות ואחריה, וכן ככתבת בחדשות עשר ומגישת תוכנית הבוקר בערוץ.

כדאילהכיר